שבועות

בזמן שבית המקדש היה קיים, הוקרב בחג השבועות קורבן מיוחד שנקרא “קורבן שתי הלחם”, והחלה בו העונה של הבאת הביכורים. על פי חז”ל מזוהה תאריך זה עם זמן מתן תורה, ובהתאם לכך מציינים את קבלת התורהבתפילות החג, קריאה בתורה בפרשת מעמד הר סיני ועשרת הדיברות, וכן על ידי לימוד תורה ושאר מנהגי החג. שלושת הימים המקדימים את שבועות נקראים “שלושת ימי ההגבלה”, על שם הימים בהם התכוננו בני ישראל למעמד הר סיני.

בימי בית שני הצדוקים חלקו על מועד החג, וקבעו אותו אחר יום השבת. משמעותה של המחלוקת לא הייתה ברורה. כיום יש חוקרים הסבורים שמדובר במחלוקת על לוח שנה לפי שנת שמש (לעומת לוח שנה ירחי על פי מסורת חז”ל) כפי שמשתקף מספר היובלות של כת מדבר יהודה.

שבועות הינו המועד היחיד שתאריכו אינו מצוין בתורה. לפי המצוין בתורה, חל ביום החמישים לספירת העומר. על פי חז”ל, ספירת העומר מתחילה למחרת יום טוב הראשון של פסח, ובזמן שהיו מקדשים את החודש על פי ראיית הלבנה, היה החג יכול לחול בימים ה’, ו’ או ז’ בסיוון (תלוי במספר הימים של ניסן ואייר באותה שנה). בלוח העברי הקבוע, חודש ניסן הנו תמיד בן 30 יום ולאחריו- חודש אייר, הנו תמיד בן 29 יום, כך שחג השבועות חל תמיד בו’ בסיוון.

לפי הלוח העברי הקיים היום לעולם יחול חג השבועות בארץ ישראל באחד מהימים ראשון, שני, רביעי או שישי, ואילו בחוץ־לארץ, יום זה יהיה היום הראשון לחג, ולאחריו יחול יום טוב שני של גלויות. חג השבועות הוא החג היחיד מבין שלוש הרגלים שאין לו חול המועד. יש שהסבירו עובדה זו בכך שחג השבועות חל בתקופה בה יש עומס חקלאי רב, בקצירת התבואה ועיבודה ולכן התורה קבעה לו יום אחד בלבד. עם זאת, בזמן המקדש היו מיועדים ששת הימים שלאחר החג להבאת קרבנות על ידי עולי הרגל, וכיום מציינים חגיגיות מסוימת בימים אלו על ידי הימנעות מאמירת תחנון בתפילה.

‘מנהגי החג חלק א

:שתי הלחם

בזמן בית המקדש מוקד החג היה הקרבת קורבן שתי הלחם מהחיטה החדשה. קורבן זה היה ייחודי בכך שהוא כלל לחם חמץ, בניגוד לרוב הקרבנות אותם היה אסור לאפות חמץ. יש מסבירים שקורבן זה מבטא נקודת שיא בתהליך שבין פסח לשבועות; ראשית, מפני שבפסח הביאו קרבן משעורים וכעת מביאים קרבן מהחיטה שהיא משובחת יותר, ושנית, מפני שבפסח היה אסור לאכול חמץ, וכעת לא רק שמותר לאכלו, אלא הוא

‘אפילו רצוי כקורבן.  ‘.

:קישוט הבית בצמחייה

מנהג עתיק יומין הוא לקשט בירק את בתי הכנסת כסמל לביכורים ולחיטים ולהרמוניה עם הטבע, ובהקשר לאגדה המספרת שהר סיני לבלב במהלך מתן תורה. היהודים באירופה נהגו להציב עצים בחג השבועות, אלא שבגלל עץ חג המולד הנוצרי, החליטו כמה רבנים (ביניהם הגר”א) לבטל את המנהג. עדות אחת מני רבות מובאת במשנה ברורה סימן תצ”ד סעיף קטן י: “נוהגין להעמיד אילנות בבית הכנסת ובבתים, זכר שבעצרת

נידונו על פירות האילן; והגר”א ביטל מנהג זה משום שעכשיו הוא חק העמים להעמיד אילנות בחג שלהם.”

:לימוד תורה כל הלילה

בליל החג נוהגים להישאר ערים וללמוד תורה במה שקרוי “תיקון ליל שבועות”. על פי המסורת, בני ישראל האריכו בשינה ולא התעוררו בזמן למתן תורה, ומשה היה צריך לעבור ולעוררם, וכתיקון התקבל המנהג

ללמוד כל הלילה ולהיות ערים בבוקר ומוכנים למתן התורה. על פי החסידות והקבלה, יש ערך מיוחד ללימוד התורה בלילה זה, ויש בכוחו להשפיע על איכות הלימוד במהלך כל השנה שאחריה.

:קריאת מגילת רות

בנוסף לקריאת התורה, נהוג ברוב קהילות ישראל לקרוא במגילת רות העוסקת ברות, גיורת מואביה שהצטרפה לעם ישראל וממנה נולד דוד המלך. הסיבה הפשוטה היא שעיקר סיפור המגילה התרחש בתקופה זו של השנה, בימי קציר חיטים. יש הנוהגים גם לקשור את מלכות בית דוד שיצאה מרות אל מתן תורה, שבה הצטוו ישראל להיות “ממלכת כהנים וגוי קדוש”. כמו כן, קריאתה דווקא בחג זה של קבלת תורה מדגישה את האוניברסליות של התורה, שכל הרוצה לקבל את התורה יוכל לעשות כן גם אם הוא ממואב, עם שהיה אויב מר וקשה לעם ישראל באותה תקופה.

בחו”ל, שם חוגגים את חג השבועות במשך יומיים, נהוג בקהילות הספרדיות לקרוא את חצי המגילה ביום הראשון ואת היתר ביום השני, ויש שאף נוהגים לתרגם אותה ללאדינו. האשכנזים קוראים את המגילה כולה ביום הראשון, ללא תרגום. כמו כן נאמרת המגילה בחלק מן הסדרים של תיקון ליל שבועות.

‘מנהגי החג חלק ב

:אחילת מאכלי דבש

מנהג נוסף האופייני לחג השבועות הוא אכילת מאכלי חלב ודבש. מקור המנהג הוא ככל הנראה ביהדות צרפת ואשכנז של שלהי ימי הביניים. המקור הידוע הראשון שמזכירו הוא רבינו אביגדור צרפתי, מבעלי התוספות אשר חי בצרפת במאה ה-13. המקור האשכנזי הקדום למנהג מופיע בחיבור אנונימי, ככל הנראה מהמאה ה-14, שמביא ממנהגי המהר”ם מרוטנבורג: “נהגו לאכול בו כל מיני מאכלים מתוקים כגון דבש וחלב משום (הנאמר בפסוק) “דבש וחלב תחת לשונך”, ונדרש על מתן תורה”. המהרי”ל, המכונה “אבי מנהג אשכנז”, מביא את המנהג לאכול מאכלי חלב בלבד, מבלי להזכיר מאכלי דבש. על אף שהמקורות היהודים הספרדים הקדומים אינם מאזכרים את המנהג, הוא נפוץ כיום גם בקרב יהדות ספרד.

בישראל החלו מועצת החלב וחברות המוכרות מוצרי חלב לצאת במסעות פרסום סביב נושא מאכלי החלב, רשתות שיווק המזון הקימו אגפים מיוחדים למוצרי חלב יוקרתיים, וחנויות הספרים מוכרים ספרי מתכונים

למאכלי חלב. יש המדגישים את חלב העיזים דווקא, כמקור בריא יותר, וכחלב המוזכר במקרא.

:טקסי ביכורים מודרניים

החל מראשית ההתיישבות החדשה בארץ ישראל נוהגים במרבית המושבים הכפרים והקיבוצים לערוך טקסי הבאת ביכורים, שבהם חוגגים גם את סוף הקציר. בטקסים אלו נוהגים המשתתפים להעלות מופע חגיגי עם שירים, ריקודים ותהלוכה של כלים חקלאיים מקושטים. טקסי ביכורים נוהגים לערוך גם במרבית הגנים ובבתי הספר היסודיים בכל רחבי הארץ. יום לפני החג מתבקשים הילדים לבוא עם חולצות לבנות ועם טנא ובו

פירות העונה, ומתקיימים אירועים שונים לכבוד החג

:התזת מים

מנהג קדום בקרב יהודי צפון אפריקה לשפוך מים זה על זה ביום שבועות. המנהג מוזכר על ידי רבי משה בן מימון אלבאז גדול בתורה ומקובל בן המאה השש עשרה, בספרו היכל הקודש, וכך הוא כותב: “נהגו כל ישראל לזרוק מים זה על זה ביום שבועות, וגם כן טובלין בטבילה, או בטהרת תשעה קבין קודם שחרית, לזיכרון טל התחיה שהיה יורד עליהם בהר סיני יום מתן תורה; כמו שאמרו רבותינו, בשעה ששמעו ישראל הדיבור מפי הגבורה פרחה נשמתן…”

לחג מספר שמות:

• שבועות: על שם שבעת השבועות שסופרים מתחילת העומר עד חג זה. שם זה מופיע בתורה מספר פעמים.

• חג הקציר: משום שבתקופה הסמוכה לחג זה היה מתבצע קציר החיטים שהיה מובא ל-ה’ בתור מנחה. שם זה מופיע בשמות, כ”ג, ט”ז: “וחג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה”.

• יום הביכורים: בחג זה היו מביאים בזמן המקדש את קרבן מנחת הביכורים, המכונה גם שתי הלחם, מהחיטה שמבכירה בתקופה זו של השנה.

שם זה מוזכר בפרשת פנחס (ספר במדבר): “וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים, בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה’, בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם: מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה – לֹא תַעֲשׂוּ.”

יום טַבּוֹחַ (או “ימי טבוח”), הוא הזמן להקרבת קורבנות שהיה אסור להקריב בחג השבועות ושאותם הביאו מיד לאחר השבועות. בשל הקורבנות הרבים שהיו מובאים באותו זמן, התקבל הכינוי – “יום טבוחי”.

בכל אחד משלוש הרגלים היו מביאים עולי הרגל, קורבנות יחיד, כגון עולת ראיה, שלמי חגיגה ושאר קורבנות שאין מקריבים אותם ביום טוב. בפסח וסוכות הקריבו את אותם קורבנות שהביאו האנשים, בשאר ימי החג שהינם חול המועד ובכל מקרה הם ימי חג ושמחה, אולם חג השבועות הוא יום אחד בלבד. לכן הימים שלאחריו שימשו להשלמת הבאת אותם קורבנות ולאכילתם של שלמי החגיגה (לפי דעת בית הלל), כך שבמיוחד ביום שלמחרת חג השבועות היו מובאים קורבנות רבים. לכן נחשבים ששת הימים שלאחר השבועות כימים מיוחדים, ויש הנוהגים לייחס את היום שלאחר שבועות כמעין יום טוב אף יותר מימי אסרו חג האחרים.

.כאשר שבועות חל בשבת, אז ישנם קורבנות נוספים שלא ניתן להקריב ואז אפשר להקריבם עד שבעה ימים לאחר השבועות