,תל אביב יפו

תיירות  בעיר תל אביב יפו

תל אביב – יפו לא מפסיקה כבר מאה שנים. יש בעיר שילוב נדיר, גם במונחים בינלאומיים של חופים זהובים וגנים רחבי ידיים, שפע מופעי תרבות ואמנות לצד חיי לילה עוצרי נשימה שנגמרים רק בבוקר, מסעדות מעולות, בתי מלון מפנקים, אופני ‘תל אופן’ להשכרה בכל מקום, אינטרנט אלחוטי ברחובות, מאות שנות היסטוריה וארכיאולוגיה, 320 ימי שמש בשנה ואווירה שאין לה אח ורע בעולם. מוקד המשיכה האמיתי של העיר נובע מאהבת החיים בה היא משופעת. בתי הקפה עמוסים בהמולה, צחוק ושיח, הרחובות מלאים באווירה של חופש, ויש ריח של יצירתיות באוויר שמצליח להגשים את עצמו בסצנות התיאטרון, המוסיקה והאופנה המקומיות.

תל אביב – גאוגרפיה

תל אביב-יפו שוכנת במישור החוף, לצד הים התיכון. הטופוגרפיה שלה שטוחה באופן יחסי אך בכל זאת קיימים בה לא מעט מאפיינים טופוגרפיים שאף השפיעו על עיצובה. לאורך חוף תל אביב נמתחים שני רכסי כורכר מקוטעים מדרום לצפון.

הראשון נמצא לאורך החוף ומשתרע ממלון הילטון תל אביב בדרום עד החוף הצפוני ביותר, חוף הצוק. למעשה, משתרע רכס זה לאורך כל חוף השרון עד צפונית לנתניה. מקטעו הדרומי של רכס הכורכר שלאורך החוף משתרע מחוף פארק צ’ארלס קלור בדרום, דרך יפו העתיקה ועד החוף הדרומי ביותר בעיר, חוף גבעת עלייה. משם, ממשיך המצוק עד אזור פלמחים.

רכס כורכר מקביל, הרכס השני ברכסי מישור החוף, שוכן בחלקו בתחום העיר, וחלקו בתחומי הערים השכנות. גבעות בולטות ברכס זה, בתחום תל אביב, הן פארק וולפסון (54 מטר, 177.16 רגל) וגבעת אוניברסיטת תל אביב. הפסגה הגבוהה של הרכס (84 מטר, 275.6 רגל) מצויה בתחומי גבעתיים.

הנקודה הגבוהה ביותר בעיר מתנשאת לגובה של 62 מטר (203.4 רגל) מעל פני הים, והיא נמצאת בקצה הצפון-מזרחי של שכונת המשתלה, על גבול רמת השרון. גבעה זו שייכת לרכס השלישי של רכסי הכורכר של מישור החוף.

לפי הערכה, בשנת 2009 התגוררו בעיר כ-392,000 תושבים שהם כ-5.4% מתושבי ישראל ו-12.4% מכלל תושבי מטרופולין גוש דן. תל אביב-יפו היא עיר מעורבת, וכ-92% מתושביה הם יהודים, כ-4.3% הם ערבים והיתר בני קהילות אחרות. למעשה, רק יפו מתאפיינת באוכלוסייה יהודית-ערבית מעורבת והאוכלוסייה בעיר תל אביב עצמה (ללא יפו) היא רובה ככולה יהודית. לפי פסיקת בג”ץ משנת 2000^[18] חויבה העירייה להציב שילוט דו-לשוני בכל חלקי העיר. מנתונים לא רשמיים שמקורם בהערכה, גרים בתל אביב גם כ-50,000 עובדים זרים, שאינם נמנים בנתוני הלמ”ס.

בדף הבא ניתן להסתכל על טבלה הממחישה את התפתחות האוכלוסייה בעיר בחתך לאום ובהשוואה להתרחבות שטחה; וכן התפתחות האוכלוסייה בתצוגה גרפית:

אמור, מהווה העיר תל אביב את לבה התרבותי של ישראל. בעיר מספר רב של מוסדות תרבות ובידור ובה מתגוררים המספר הרב ביותר של אנשי תרבות ורוח, אנשי תקשורת וכוכבי בידור לעומת ערים אחרות בישראל. במידה רבה, תל אביב היא מרכזה ומקורה של התרבות הישראלית והעברית המודרנית. לעיר דימוי של עיר נהנתנית המרוכזת בעצמה ובהנאות העולם, ולעתים מתוארים תושביה באופן ביקורתי כמתגוררים בבועה ומנותקים מהנעשה מחוץ לעירם.

מרבית התיאטראות צמחו בתל אביב כבר בימיה הראשונים כעיר ובעיקר בתקופת המנדט הבריטי. “הבימה“, “האוהל” ו”המטאטא” היו מן התאטראות העבריים הראשונים וכולם צמחו בעיר בתקופה זו. בשנות ה-40 הוקם התיאטרון הקאמרי, התיאטרון העירוני הרשמי. בתל אביב הקים מרדכי גולינקין ב-1923 את האופרה הארצישראלית, שנסגרה ב-1940. בשנת 1947 הוקמה האופרה הישראלית, וב-1985 האופרה הישראלית החדשה, ששמה הרשמי הוא האופרה הישראלית ת”א-יפו. גם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, שקונצרט הפתיחה שלה נערך באולם יריד המזרח בתל אביב ב-26 בדצמבר 1936, פועלת מתל אביב. בתל אביב ממוקמים גם האולמות המובילים לאמנות הבמה, ובהם המשכן לאמנויות הבמה, המשמש בית לתיאטרון הקאמרי ולאופרה, ומתחם הבימה הכולל את היכל התרבות, המשמש, מאז היווסדו בשנת 1957, כאולם הבית של התזמורת הפילהרמונית.

בין השנים 1990 – 1995 פעלה בעיר התזמורת הסימפונית תל אביב, שמטרתה הייתה לאפשר לציבור שוחר מוזיקה שאינם גרים במרכז העיר לתת קונצרטים לאנשים שלא יכולים לממן כרטיסים לקונצרטים של הפילהרמונית, המנצח והמרצה איתי טלגם היה מייסד התזמורת ומנהלה המוזיקלי.

כמו כן בין השנים 1990 – 1997 פעלה גם “התזמורת הקאמרית תל אביב-יפו” בניצוחו של ארנסט לב.

אמנים נוספים וכן חלוצי הספרות השירה העברית המודרנית פעלו ברובם בתל אביב: משוררים כגון חיים נחמן ביאליק, אברהם שלונסקי, אלכסנדר פן ונתן אלתרמן, אמנים כדוגמת נחום גוטמן וראובן רובין ואנשי רוח נוספים היו לא רק אישים בעלי חשיבות לאומית אלא גם דמויות מקומיות חשובות והיו מעורבים בפעילות הציבורית של העיר תל אביב.

בתחום האמנות הפלסטית בולטת תל אביב-יפו בריכוז הגדול של גלריות ומוזיאונים לאמנות. בשנת 1932 נפתח בתל אביב מוזיאון תל אביב לאמנות, ששכן אז ב”בית דיזנגוף“. בשנת 1934 נפתחה הגלריה הראשונה בעיר – גלריה לאמנות כ”ץ^[23]. בתחילת שנות ה-40 של המאה ה-20 בלטו תערוכות כלליות שהוצגו בבית “הבימה” והיוו במה להצגת מיטב האמנות של אותה תקופה. בשנת 1952 נחנך “ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו“, שנבנה כתוספת למוזיאון תל אביב לאמנות. בשנת 1971 נחנך המבנה הנוכחי של מוזיאון תל אביב לאמנות.

שירים על תל אביב

http://shironet.mako.co.il/html/indexes/works/177.html

תל אביב – היסטוריה