סיפורי הצלבנים מאת עדן ארנגאוז ולאה גז

יומני היקר שלום

אני כותב לך כדי לתעד את הרגעים הקשים שאנו עוברים.

ההכנות ליציאה למסע היו ממושכות ורבות, הינו זקוקים לכסף רב כדי לממן את הוצאתנו לדרך,

והאבירים שביננו היו צריכים לממן גם סוס וכלי נשק, קסדה, חרבות ומגנים.

לכן בעלי האדמות שבינינו מכרו חלק מאדמותינו או החכירו אותן, וחסרי הרכוש עבדו וחסכו כסף כדי להשתתף במסע.

במהלך המסע נתקלנו בקשיים רבים:

לא היה לנו מפות שיסייעו לנו למצוא את דרכנו לעתים נאלצו לשלם למורה דרך מקומי כדי שיוביל אותם.

מפעם לפעם תקפו אותנו שודדים.

לא אחת מתו הסוסים מרעב או מקשיי המסע בדרכים משובשות, והאבירים המשיכו את המסע ברגל.

המסע לירושלים ארך זמן רב. לדוגמה: מסע מניקֵיאה לאנטיוכיה, מרחק של כ-720 ק”מ נמשך כארבעה חודשים.

גם ההפלגה בים הייתה מסוכנת: אוניות טבעו וצלבנים רבים שלא היו רגילים לטלטולי המסע בים, חלו ומתו.

ככל שהתרחקו מבתינו, הכביד עלינו המחסור במזון, התקשינו להשיג מזון ומים נקיים לשתייה, ואכלנו בעיקר לחם יבש ובשר מומלח (המלחת הבשר הייתה שיטה לשמר אותו).

בשני המסעות הראשונים מתו יותר צלבנים ברעב מאשר בקרבות.

צלבנים עניים וחסרי כסף גנבו כדי להתקיים והטילו פחד על התושבים במקומות שהגיעו אליהם.

אפילו קיסר ביזנטיון, שביקש עזרה מן האפיפיור, זירז אותנו לעזוב את ממלכתו.

להתראות בינתיים, שלך, הצלבן הראשי