שבועות

חג השבועות (המכונה במקרא חג הקציר או יום הביכורים) הוא חג ביהדות, השני מבין שלוש הרגלים. החג חל יום לאחר סיום ספירת העומר בת שבעת השבועות, ובלוח העברי הקבוע חל תמיד בו’ בסיוון. החג חל יום אחד בארץ ישראל ויומיים בחוץ לארץ^[1].

בזמן שבית המקדש היה קיים, הוקרב בחג השבועות קורבן מיוחד שנקרא “קורבן שתי הלחם“, והחלה בו העונה של הבאת הביכורים. על פי חז”ל מזוהה תאריך זה עם זמן מתן תורה, ובהתאם לכך מציינים את קבלת התורהבתפילות החג, קריאה בתורה בפרשת מעמד הר סיני ועשרת הדיברות, וכן על ידי לימוד תורה ושאר מנהגי החג^[2]. שלושת הימים המקדימים את שבועות נקראים “שלושת ימי ההגבלה“, על שם הימים בהם התכוננו בני ישראל למעמד הר סיני.

בימי בית שני הצדוקים חלקו על מועד החג, וקבעו אותו אחר יום השבת. משמעותה של המחלוקת לא הייתה ברורה. כיום יש חוקרים הסבורים שמדובר במחלוקת על לוח שנה לפי שנת שמש (לעומת לוח שנה ירחי על פי מסורת חז”ל) כפי שמשתקף מספר היובלות של כת מדבר יהודה^[3].

חג השבועות מתחיל ב 30 במאי עד ה 31 במאי

מנהג פיזור עשבים בבית הכנסת

מזכיר את מעמד הר סיני, לפי המסורת בזמן מתן תורה היה ההר ירוק ומכוסה עשב שהרי נאמר: “…גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא” – לכן נהוג שהיו משטחים עשבים ברצפת בית הכנסת.

מנהג קישוט בית הכנסת באילנות

חג השבועות הקרוי גם עצרת – הוא ראש השנה לפירות האילן ולכן מקשטים באילנות ויש אומרים שהקישוט נועד בכדי להזכיר את הבאת הביכורים בחג השבועות.

מנהג קריאת מגילת רות

לפי המסורת נולד דוד המלך בחג השבועות לכן נוהגים לקרוא את מגילת רות שהיא מגילת היוחסין של דוד המלך.

מנהג אכילת מאכלי חלב

1. בשבועות נוהגים לאכול ארוחה חלבית בערב וארוחה בשרית ביום. שתי ארוחות אלו מרמזות על שני מיני קרבנות שחייב כל עולה לרגל בשבועות: עולת ראיה ושלמי חגיגה.
2. “…דבש ו חלב תחת לשונך…” והתורה נמשלה לדבש כפי שנאמר “…מתוקים מדבש ונופת צופים…”.
3. “ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה’ אלוקיך…” ומיד אח”כ כתוב: “לא תבשל גדי בחלב אמו” (שמות, כ”ג, י”ט)

ום טַבּוֹחַ (או “ימי טבוח”), הוא הזמן להקרבת קורבנות שהיה אסור להקריב בחג השבועות ושאותם הביאו מיד לאחר השבועות. בשל הקורבנות הרבים שהיו מובאים באותו זמן, התקבל הכינוי – “יום טבוח”.

בכל אחד משלוש הרגלים היו מביאים עולי הרגל, קורבנות יחיד, כגון עולת ראיה, שלמי חגיגה ושאר קורבנות שאין מקריבים אותם ביום טוב. בפסח וסוכות הקריבו את אותם קורבנות שהביאו האנשים, בשאר ימי החג שהינם חול המועד ובכל מקרה הם ימי חג ושמחה, אולם חג השבועות הוא יום אחד בלבד. לכן הימים שלאחריו שימשו להשלמת הבאת אותם קורבנות ולאכילתם של שלמי החגיגה (לפי דעת בית הלל), כך שבמיוחד ביום שלמחרת חג השבועות היו מובאים קורבנות רבים. לכן נחשבים ששת הימים שלאחר השבועות כימים מיוחדים, ויש הנוהגים לייחס את היום שלאחר שבועות כמעין יום טוב אף יותר מימי אסרו חג האחרים.

כאשר שבועות חל בשבת, אז ישנם קורבנות נוספים שלא ניתן להקריב ואז אפשר להקריבם עד שבעה ימים לאחר השבועות^{[דרוש מקור]}.

בימי בית שני הייתה רגישות מיוחדת ליום שלאחר שבועות מפני המחלוקת עם הצדוקים שטענו בניגוד למסורת התורה שבעל פה שחג השבועות תמיד יהיה ביום ראשון. לכן היו דעות בחז”ל שאפשר לקבוע ביום זה יום תענית כדי לבטל את דעת הצדוקים בנושא. בזמן הזה, יש מהראשונים שכתבו שאף בזמן הזה, ימים אלה אסורים בהספד ותענית^[22].

הפיוט הוא שירת קודש שבמקורה נועדה להחליף את נוסח הקבע של התפילות, בדרך כלל בימים מיוחדים (שבתות וחגים) אך גם בימי חול ובשמחות. מקור המילה פיוט בשורש היווני ποιητής  (יוצר).

בחקר הפיוט נדרשו החוקרים תחילה להגדיר מהו פיוט?

• עזרא פליישר^[1] סוקר את תולדות הפיוט החל מהפייטנות הקדם-קלאסית, פייטנות קלאסית, הפייטנות מזרחית מאוחרת, האסכולה הפייטנית בספרד והאסכולה האיטלקית-אשכנזית ומאפיין את הפיוט  כשירת קודש שמטרתה לשרת טקסים דתיים ותפילות בבתי הכנסת על ידי שליחי הציבור או מפי הציבור עצמו.
• אפרים חזן^[2] מציין מקור יווני קדום – ποιητής  שפירושו ‘יוצר’ ומכאן עבר הפיוט לציין יצירה שירית בכלל. בתקופה הקדומה (עד למאה ה-16)  היצירה השירית הייתה שירת הקודש בבית הכנסת והחל מהמאה ה-16 נוצרו גם מסגרות נוספות מחוץ לבתי הכנסת  לשירת הקודש ומכאן ואילך כוללת המילה ‘פיוט’ בתוכה את כלל שירת הקודש.
• אהרון מירסקי^[3]מתייחס לפיוט כשירה עברית שלאחר המקרא ואילך, אשר ניצניה במקרא. המאפיין הבולט של הפיוט שהוא מביא דברים שיש בהם פירוש והסברים למקרא במטרה ללמוד באמצעותם מוסר. הוא סוקר את התקופות שקדמו לפיוט הארץ ישראלי הקדום במאה החמישית והשישית ומצביע על ניצני הפיוט במקרא, השירה לאחר תקופת המקרא והשירה בתקופת התלמוד.

תפילה דתית היא פניה אל כוח על-טבעי (אל או אחר), שנעשית בדרך כלל בדרך של הבעת משאלה, או כתפילה סדירה במסגרת פולחן דתי, הבעת תודה או אף כשיח, שבו האדם שופך את ליבו בפני הישות העליונה. בין המטרות של התפילה ניתן למצוא בקשת הדרכה וסיוע, וידוי על מעשים ובקשת סליחה, וכן ביטוי רגשות והודיה כלפי מעלה. בעברית קיימים הביטויים “השתפכות הנפש” וכן “עבודה שבלב” כדי לבטא את מהות התפילה. מילות התפילה עשויות להיות בצורת מזמור, מנטרה, מילים מאגיות, ואף אמירות ספונטניות של המתפלל. ניתן לבצע את התפילה בקבוצה או באופן פרטי.

מְגִלַּת רוּת היא ספר מספרי המקרא, בתנ”ך היהודי הספר כלול בחלק הכתובים, כאחד מחמש המגילות, ובביבליה הנוצרית הוא כלול בספרות ההיסטוריה שבברית הישנה. על פי הנאמר בתחילתו, מתאר הספר מעשה שאירע בתקופת השופטים אולם בקרב חוקרי המקרא חלוקות הדעות באשר לתיארוכו.

המגילה מגוללת את סיפורה של רות הגיורת, המגיעה בעקבות חותנתה היהודיה אל שדות בית לחם, תהליך התאקלמותה והשתרשותה בחברה היהודית והפיכתה לאם המלכות היהודית. במסורת היהודית נהוג לקרוא את המגילה בחג השבועות.

  תמונות