אופק

חג השבועות (המכונה במקרא חג הקציר או יום הביכורים) הוא חג ביהדות, השני מבין שלוש הרגלים. החג חל יום לאחר סיום ספירת העומר בת שבעת השבועות, ובלוח העברי הקבוע חל תמיד בו’ בסיוון. החג חל יום אחד בארץ ישראל ויומיים בחוץ לארץ^[1].

בזמן שבית המקדש היה קיים, הוקרב בחג השבועות קורבן מיוחד שנקרא “קורבן שתי הלחם“, והחלה בו העונה של הבאת הביכורים. על פי חז”ל מזוהה תאריך זה עם זמן מתן תורה, ובהתאם לכך מציינים את קבלת התורהבתפילות החג, קריאה בתורה בפרשת מעמד הר סיני ועשרת הדיברות, וכן על ידי לימוד תורה ושאר מנהגי החג^[2]. שלושת הימים המקדימים את שבועות נקראים “שלושת ימי ההגבלה“, על שם הימים בהם התכוננו בני ישראל למעמד הר סיני.

בימי בית שני הצדוקים חלקו על מועד החג, וקבעו אותו אחר יום השבת. משמעותה של המחלוקת לא הייתה ברורה. כיום יש חוקרים הסבורים שמדובר במחלוקת על לוח שנה לפי שנת שמש (לעומת לוח שנה ירחי על פי מסורת חז”ל) כפי שמשתקף מספר היובלות של כת מדבר יהודה^[3].

מנהגי החג[עריכת קוד מקור | עריכה]

שתי הלחם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – שתי הלחם

בזמן בית המקדש מוקד החג היה הקרבת קורבן שתי הלחם מהחיטה החדשה. קורבן זה היה ייחודי בכך שהוא כלל לחם חמץ, בניגוד לרוב הקרבנות אותם היה אסור לאפות חמץ. יש מסבירים שקורבן זה מבטא נקודת שיא בתהליך שבין פסח לשבועות; ראשית, מפני שבפסח הביאו קרבן משעורים וכעת מביאים קרבן מהחיטה שהיא משובחת יותר, ושנית, מפני שבפסח היה אסור לאכול חמץ, וכעת לא רק שמותר לאכלו, אלא הוא אפילו רצוי כקורבן. בכך באה לידי ביטוי ההתקדמות במאבק נגד יצר הרע, המשול לחמץ, שבשלב ראשון היה צורך להתרחק ממנו ולבערו, ובסוף התהליך משתמשים בו לעבודת ה’.

קישוט הבית בצמחייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהג עתיק יומין הוא לקשט בירק את בתי הכנסת כסמל לביכורים ולחיטים ולהרמוניה עם הטבע, ובהקשר לאגדה המספרת שהר סיני לבלב במהלך מתן תורה. היהודים באירופה נהגו להציב עצים בחג השבועות, אלא שבגלל עץ חג המולד הנוצרי, החליטו כמה רבנים (ביניהם הגר”א) לבטל את המנהג. עדות אחת מני רבות מובאת במשנה ברורה סימן תצ”ד סעיף קטן י: “נוהגין להעמיד אילנות בבית הכנסת ובבתים, זכר שבעצרת נידונו על פירות האילן; והגר”א ביטל מנהג זה משום שעכשיו הוא חק העמים להעמיד אילנות בחג שלהם.”

לימוד תורה כל הלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – תיקון ליל שבועות

בליל החג נוהגים להישאר ערים וללמוד תורה במה שקרוי “תיקון ליל שבועות“. על פי המסורת, בני ישראל האריכו בשינה ולא התעוררו בזמן למתן תורה, ומשה היה צריך לעבור ולעוררם, וכתיקון התקבל המנהג ללמוד כל הלילה ולהיות ערים בבוקר ומוכנים למתן התורה. על פי החסידות והקבלה, יש ערך מיוחד ללימוד התורה בלילה זה, ויש בכוחו להשפיע על איכות הלימוד במהלך כל השנה שאחריה.

קריאת מגילת רות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מגילת רות

בנוסף לקריאת התורה, נהוג ברוב קהילות ישראל לקרוא במגילת רות העוסקת ברות, גיורת מואביה שהצטרפה לעם ישראל וממנה נולד דוד המלך. הסיבה הפשוטה היא שעיקר סיפור המגילה התרחש בתקופה זו של השנה, בימי קציר חיטים. יש הנוהגים גם לקשור את מלכות בית דוד שיצאה מרות אל מתן תורה, שבה הצטוו ישראל להיות “ממלכת כהנים וגוי קדוש”. כמו כן, קריאתה דווקא בחג זה של קבלת תורה מדגישה את האוניברסליות של התורה, שכל הרוצה לקבל את התורה יוכל לעשות כן גם אם הוא ממואב, עם שהיה אויב מר וקשה לעם ישראל באותה תקופה.

בחו”ל, שם חוגגים את חג השבועות במשך יומיים, נהוג בקהילות הספרדיות לקרוא את חצי המגילה ביום הראשון ואת היתר ביום השני, ויש שאף נוהגים לתרגם אותה ללאדינו. האשכנזים קוראים את המגילה כולה ביום הראשון, ללא תרגום. כמו כן נאמרת המגילה בחלק מן הסדרים של תיקון ליל שבועות.

אכילת מאכלי חלב ודבש[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהג נוסף האופייני לחג השבועות הוא אכילת מאכלי חלב ודבש. מקור המנהג הוא ככל הנראה ביהדות צרפת ואשכנז של שלהי ימי הביניים. המקור הידוע הראשון שמזכירו הוא רבינו אביגדור צרפתי, מבעלי התוספות אשר חי בצרפת במאה ה-13^[6]. המקור האשכנזי הקדום למנהג מופיע בחיבור אנונימי, ככל הנראה מהמאה ה-14, שמביא ממנהגי המהר”ם מרוטנבורג: “נהגו לאכול בו כל מיני מאכלים מתוקים כגון דבש וחלב משום (הנאמר בפסוק) “דבש וחלב תחת לשונך”, ונדרש על מתן תורה”^[7]. המהרי”ל, המכונה “אבי מנהג אשכנז”, מביא את המנהג לאכול מאכלי חלב בלבד, מבלי להזכיר מאכלי דבש^[8]. על אף שהמקורות היהודים הספרדים הקדומים אינם מאזכרים את המנהג, הוא נפוץ כיום גם בקרב יהדות ספרד.

בישראל החלו מועצת החלב וחברות המוכרות מוצרי חלב לצאת במסעות פרסום סביב נושא מאכלי החלב, רשתות שיווק המזון הקימו אגפים מיוחדים למוצרי חלב יוקרתיים, וחנויות הספרים מוכרים ספרי מתכונים למאכלי חלב^[9]. יש המדגישים את חלב העיזים דווקא, כמקור בריא יותר, וכחלב המוזכר במקרא^[10].

למנהג זה ניתנו הסברים רבים^[11]:

• המקור הקדום ביותר הידוע לנו למנהג זה, כאמור, הוא רבינו אביגדור צרפתי, מבעלי התוספות, המביא רמז למנהג בראשי התיבות: “וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים, בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה’, בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם… ראשי תיבות חלב – בשבועותיכם.”^[12]
• במסורת היהודית נפוץ טקס חניכה שנערך לילדים קטנים המתחילים ללמוד תורה. בקהילות מסוימות נהגו בעבר להתחיל את הלימודים עם הילדים בבית הכנסת בבוקר חג השבועות, ובד בבד להאכיל אותם במאכלי חלב ודבש, שעל פי חז”ל נמשלו לתורה בפסוק “דבש וחלב תחת לשונך” שבשיר השירים. עם השנים הועתק מקום תחילת הלימודים של הילדים מבית הכנסת לבית ספר ייעודי^[13], “תלמוד תורה“, אך המנהג לאכול דבש וחלב בחג השתמר בבתי הכנסת בקרב המבוגרים, מטעמים דומים^[14].

• רבי משה איסרליש כתב^[15] שנראה שהטעם הוא כדי שיאכלו שני לחמים זכר לקרבן שתי הלחם, ודבר זה מושג כשמקיימים ארוחה חלבית וארוחה בשרית המצריכות לפי ההלכה לחמים נפרדים.

• המשנה ברורה כותב בשם “גדול אחד”, שהטעם הוא שכאשר בני ישראל ירדו מהר סיני הם אכלו מאכלי חלב כיוון שהם לא היו ערוכים לאכול מיד בשר, שדורש הכנות רבות כמו שחיטה והוצאת הדם.

• הבאר היטב מביא טעם בשם הזוהר לפיו שבעת השבועות של ספירת העומר הם כשבעה נקיים של נידה ובשבועות נטהרים, כך שהמעבר לחלב מסמל את המעבר ממידת הדין למידת הרחמים.

• במתן תורה, בני ישראל מתעלים למדרגה הרוחנית הגבוהה של אדם הראשון קודם חטא עץ הדעת ואי אכילת בשר מסמל מעמד זה, שכן לפני ימי נח היה אסור על בני האדם לאכול בשר.

• החלב מסמל את הנתינה של הגדול לקטן, של אם לבנה, ובדומה לכך התורה היא מתנה של ה’ לעמו^[16].

• החלב בגימטריה הוא 40, מספר המסמל את מעמד הר סיני, שכן על פי המסופר בתורה משה שהה בהר סיני 40 ימים.

מנהג אכילת החלב בהלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהלכה התמודדו עם השאלה כיצד ניתן לנהוג במנהג זה תוך שמקיימים את מצוות השמחה בחג דרך המנהג לפיו “אין שמחה אלא בבשר” . בעקבות זאת נהגו רבים לאכול בקידוש שלאחר תפילת היום מאכלי חלב, (לעתים כסעודת ארעי – כלומר ללא לחם וללא ברכת המזון על הלחם בסיומה) ולאחר זמן לאכול את בסעודת הצהריים בשר. אחרים נהגו לאכול סעודה חלבית אחת בליל החג עם כניסת החג, אחר תפילת ערבית^[17]. שיטה נוספת אפשרית היא אכילת סעודה שחצייה הראשון כולל מאכלי חלב ולאחר הפרדה משמעותית הכוללת ניקוי יסודי של הפה והחלפת המפה ועריכת השולחן מחדש ואז לאכול בשר^[18].

טקסי ביכורים מודרניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – ביכורים

החל מראשית ההתיישבות החדשה בארץ ישראל נוהגים במרבית המושבים הכפרים והקיבוצים לערוך טקסי הבאת ביכורים, שבהם חוגגים גם את סוף הקציר. בטקסים אלו נוהגים המשתתפים להעלות מופע חגיגי עם שירים, ריקודים ותהלוכה של כלים חקלאיים מקושטים. טקסי ביכורים נוהגים לערוך גם במרבית הגנים ובבתי הספר היסודיים בכל רחבי הארץ. יום לפני החג מתבקשים הילדים לבוא עם חולצות לבנות ועם טנא ובו פירות העונה, ומתקיימים אירועים שונים לכבוד החג.

טקסים אלה מבוססים על המסורת היהודית על פיה, עם הקרבת “שתי הלחם” בחג השבועות נפתחה עונת העלאת פירות הביכורים לירושלים אל הכהנים שבבית המקדש (העלאת פירות הביכורים לא נעשתה במועד אחיד, אלא כל חקלאי או קבוצת חקלאים העלו את פירות הביכורים שלהם בשעה שפירותיהם הבשילו).

התזת מים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – חג המים

מנהג קדום בקרב יהודי צפון אפריקה לשפוך מים זה על זה ביום שבועות. המנהג מוזכר על ידי רבי משה בן מימון אלבאז גדול בתורה ומקובל בן המאה השש עשרה, בספרו היכל הקודש, וכך הוא כותב: “נהגו כל ישראל לזרוק מים זה על זה ביום שבועות, וגם כן טובלין בטבילה, או בטהרת תשעה קבין קודם שחרית, לזיכרון טל התחיה שהיה יורד עליהם בהר סיני יום מתן תורה; כמו שאמרו רבותינו, בשעה ששמעו ישראל הדיבור מפי הגבורה פרחה נשמתן…”^[19].

במרוצת הדורות התפתחו צורות שונות וטעמים שונים למנהג. היו אף שהאמינו כי מי שהותז עליו מים לא יאונה לו רע לאורך השנה. יש המשערים כי המנהג הושפע מחגיגת מלחמות מים דומה בשם “אנסארה”, שהייתה נפוצה בסביבה הנוכרית באזור צפון אפריקה. רבנים שונים, בהם הרב יוסף משאש והרב יעקב אריאל, ייחסו את המנהג ל”אנשים ריקים” וקראו לבטל את המנהג בשל האיסורים ההלכתיים הכרוכים בו^[2

שמות החג[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחג מספר שמות:

• שָבוּעוֹת: על שם שבעת השבועות שסופרים מתחילת העומר עד חג זה. שם זה מופיע בתורה מספר פעמים.

• חג הקציר: משום שבתקופה הסמוכה לחג זה היה מתבצע קציר החיטים שהיה מובא ל-ה’ בתור מנחה. שם זה מופיע בשמות, כ”ג, ט”ז: “וחג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה”.

• יום הביכורים: בחג זה היו מביאים בזמן המקדש את קרבן מנחת הביכורים, המכונה גם שתי הלחם, מהחיטה שמבכירה בתקופה זו של השנה.

שם זה מוזכר בפרשת פנחס (ספר במדבר): “וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים, בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה’, בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם: מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה – לֹא תַעֲשׂוּ.