יצירת ספר דיגיטלי בעקבות ראיון

סבי אברהם לבית דניאלי נולד בעיר בשם גולפאייגאן שבפרס בשנת 1931. אחד מתוך 12 אחים אשר מתוכם שרדו 6 (חמישה בנים ובת).

“אבי פשט רגל, נאלץ למכור כל נכסיו ועברנו לגור בכפר בשם “חורסון” אשר דיברו שם בשפה הטורקית. קלטתי את השפה ועד גיל 7 דיברתי טורקית כשפת אם למרות שהיום אני לא זוכר בכלל.

כשהייתי בן 7 עברנו לכפר אחר בגלל שבכפר היו רק 2 משפחות יהודיות ורצינו להיות חלק מקהילה יהודית, אפילו מצומצמת.

עד גיל 10 גדלתי בכפר ולכן גדלתי בחופשיות, הלכתי יחף, הייתי חופשי ומשוחרר, מלקט מזון מהטבע, משחק עם חברים ובעלי חיים. לא היו גנים ומוסדות חינוך. חיי הקהילה הקטנה היו מאוד מסורתיים. שומרי שבת, חגים ובפסח זו היתה חוויה – אפינו מצות לבד.

היו לי גם חברים גויים, יש לי המון חוויות מהילדות שלספר אותן צריך לכתוב ספר בסך הכל היתה לי ילדות מאושרת לימדה אותי להיות חסון ולא מפונק. החיים היו מאד שונים מעכשיו כי לא היתה טכנולוגיה ולא היה שפע כמו היום. ידענו להעריך כל דבר וליהנות ולצחוק מדברים קטנים.

אחד מהנקודות החשובות היא שלמדתי בחדר של הגויים למדתי את התפילות שלהם ועד היום אני זוכר ויודע את התפילות שלהם. בשבילם זה היה סיפוק שהצליחו לגרום ליהודי להתאסלם אז הייתי משמיע להם את התפילה שלהם כדי שיהיו מרוצים. 

בגיל 10 שלחו אותי למשפחה בעיר אחרת שהיה שם בית ספר רשמי של הממשלה ושם למדתי עד גיל 12 ,משם נסעתי לבד לעיר הבירה טהרן בעקבות אחיי שהיו שם. למדתי שם ועבדתי עד גיל 18 ואז עליתי לארץ.”

טקס הבר מצווה: “אמא שלי קנתה רבע קילו סוכריות, שליח הציבור אמר שהיום זה הבר מצווה שלי ופיזרו את הסוכריות בבית הכנסת וכל הילדים מיהרו לאסוף כמה שיותר סוכריות. לא עליתי לתורה כי זה לא היה נהוג אצלנו ואף חבר שלי לא עלה לתורה.”

“בארץ הייתי 3 חודשים בקיבוץ, גבעת ברנר, ואח”כ התגייסתי לצה”ל לתת חלקי וכך גם להשתלב מבחינה חברתית. בצבא לא היה קל, לא ידעתי עברית, ושובצתי לגולני. היה קשה מאוד כי לא היתה לי משפחה בארץ והייתי לבד.

אחרי השחרור החלטתי להצטרף לקיבוץ, כי גם לא ידעתי מה אוכל לעשות ונשארתי כחבר קיבוץ 3 שנים. בגיל 27 התחתנתי עם חביבה חיימיאן בת דודתי , הבאנו לעולם 4 ילדים.

עבדתי כל חיי, לא התפנקתי, פרנסתי בכבוד את משפחתי, למדתי והחלפתי הרבה מקצועות, לא קיבלתי עזרה מאף אחד בכוחות משותפים של אשתי ושלי התגברנו והגענו למצב טוב.

לא מתחרט שעלה לארץ כי תמיד חלמנו על המדינה, תמיד אמרו לנו שיום יבוא ונגיע לארץ ישראל. אני אוהב את הארץ לחמתי בכל המלחמות משנת 1956-1982, גם מאוד סבלנו שם ולא הרגשנו שייכים כאן זו במדינה שלנו.”

אני מאוד גאה בסבי ובדרך הארוכה שהוא עבר כדי להגיע לארץ ולבנות את משפחתי. אני הכי גאה בסבי על העובדה שהוא לא נשבר גם כשהיה קשה אני מאוד אוהב את סבי ומעריך אותו וגם היום, מעל גיל שמונים הוא בריא.