Group plastoflippancy

מיכאל אורקין

plastoflippancy

היינו בטנק, 4 חבר’ה במשך שבוע במערבים ברצועת עזה. דרוכים ומוכנים להגן על המדינה. שיחות חולין בלי סוף, אף פעם לא מדברים על פוליטיקה או על הפחד של חצית הגבול. מנסים להעביר את הזמן בין שמירה לשמירה, משחקים קצת שש –בש, שותים מים בטעם פטל מהטרמוקן ותופסים תנומה כשיש הזדמנות בין אזעקה לאזעקה. מתרגלים כבר לצבע האדום, מתעלמים וממשיכים כרגיל עד שנשמעת הפגיעה ומוודאים שאין נפגעים.

אחרי כמה ימים כבר לא מייחסים חשיבות לשום התראה… היינו המפקד, תום ואני על הטנק.. תום אמר שהוא קופץ להביא את  ה’תוכי’ כי היה צריך לשחרר משהו… המפקד בדיוק אמר לי להיכנס לטנק כי הוא היה צריך עזרה ואפילו לא שמענו את הצבע האדום. ואז.. בשניה אחת פיצוץ שאי אפשר לתאר במילים ואז שקט. דממה.  צפצופים באוזניים. יוצאים החוצה לראות שאין נפגעים ותום כבר לא היה.

לא נקלט, לא מתקבל על הדעת… אפילו לא מנסים להבין ולעכל, כי מלחמה ותכף נכנסים.

ההלוויה הייתה למחרת ואין מקום לכאב, אין מקום לשחרר. המטרה היא להגן על המדינה.

אז זהו, עכשיו אני פה אתכם, בקבוצת תמיכה… אבל מה אומר לכם, אלה החיים לא? אבל יש לי דבר אחד חיובי לספר לכם… מירב אחותו של תום ואני יוצאים כבר שנה … הכרנו כשבנינו את המעיין לזכרו. אנחנו מבינים אחד את השניה, כשלי כואב היא יודעת לתת לי את המרחב שלי וכשלה כואב אני מחבק אותה חזק חזק. עוד משהו…מירב בהריון. נקווה שלא יהיה צבא עד שהוא יגיע לגיל 18 אה?