עבודת השורשים

פרק-1

~שמי~

שמי הפרטי הוא ליאת. אמא שלי בחרה אותו בשבילי, בגלל שהיא אהבה את השם. ההתלבטות הייתה בין השמות יסמין, יעל וליאת.

“צירפתי שיר שכתב שי גבסו לזכרה של ליאת גבאי – “תגידי לי את

תגידי לי את”
האם בין כל ענני הסתיו
אפשר למצוא את מה שכבר אבד
תגידי לי את
כשעלה נושר, מה הוא אומר
ומה העץ
מה הוא מרגיש

את יודעת ליאת
כשאווירון ממריא ומתרחק מאיתנו
האם הדרך, האם היא כבר ברורה לו

אז גלי לי, ליאת
כשהשמש זורחת
לאן את בורחת, לאן
וכשהחורף מגיע
למי הוא מודיע, למי
שעוד מעט ירד קצת גשם
עוד קצת

תגידי לי את
איך נראים הדברים מהאופק
כשהם לא ממבטי
תגידי לי את
האם האנשים נראים כמו ילדים פה
והימים מה הם אומרים

את יודעת ליאת
כשאווירון ממריא ומתרחק מאיתנו
האם הדרך, האם היא כבר ברורה לו

אז גלי לי, ליאת
כשהשמש זורחת
לאן את בורחת, לאן
וכשהחורף מגיע
למי הוא מודיע, למי

וכשהערב יורד
והשמש שוקעת
לאן את בורחת, לאן

והחורף מגיע
את מי זה מרגיע את מי
שעוד מעט ירד קצת גשם
“..עוד קצת

–

~שם המשפחה שלי~

שם המשפחה שלי הוא טופז. משמעות המילה טופז, היא אבן יפהפיה שיכולה לבוא בכל מיני צבעים וצורות. אבן טופז נמצאת בתמונה למעלה.

השם טופז לא שונה מעולם, מאז שסבא של סבא של סבא שלי וכך הלאה קיבל אותו, שבע מאות שנים לאחור מהיום.

שם המשפחה של אמא שלי הוא גם טופז,

לכן דילגתי על דור והחלטתי להתייחס לשם הנעורים של סבתא שלי, מלקמן. פירוש השם מלקמן אינו מוחלט, והוא יכול להיות או המילה חלבן, או על שם העיר “מלק” באוסטריה.

פרק – 2

ראיונות~

ראיון עם סבתא

סיסקה מלקמן טופז, אמא של אמא שלי, נולדה ב31 למאי 1929 בעיר הבירה של הולנד, אמסטרדם, בבית המגורים שלה. עד גיל 6 גרה סבתי באמסטרדם. בהיותה בת 6 היא עברה יחד עם משפחתה לכפר הדייגים לשעבר, זנטפורד. בבית לימדו אותן, סבתי ואחותה הקטנה, בטי, לדבר הולנדית, וזו הייתה השפה המדוברת בבית. “כשהם (ההורים) רצו לדבר שלא נבין, הם דיברו בצרפתית.” היא מסבירה וצוחקת.

“לבנות הדודות שלי קראו סוזן וסוניה. אצלנו במשפחה היה חשוב שכמה שיותר שמות יתחילו באות אס באנגלית, כך שישאר קשר לסבתא שרה. (נכתב ב-אס.) השם סיסקה במקור נכתב ב-סי, אבל אמא שלי בחרה לשנות אותו כך שיכתב ב-אס בשביל סבתא שרה.”

כאשר הייתה סבתי בת 6, היא ומשפחתה עברו דירה לכר דייגים לשעבר בשם ‘זנטפורד’. עוד באמסטרדם, הייתה לאחיות בטי וסיסקה אומנת בשם הילדה. היא מתה כשהיו צעירות, ומוצאה לא היה יהודי. הן החליפו אומנת מאוחר יותר.

כאשר שאלתי את סבתא שלי מה מקור השם מלקמן, שם משפחתה לפני הנישואים, היא ענתה שיכולים להיות לו שני פירושים. אחד- מלק- חלב, מלקמן- חלבן. הפירוש השני הוא כביכול על שם העיר ‘מלק’ באוסטריה.

בילדותה סבתי אהבה לטייל עם הכלב ולהחליק על הקרח. כשהיא לא הייתה מטיילת עם הכלב או מחליקה על הקרח, היא הייתה הולכת לבית הספר. “אנחנו למדנו אחרת.” היא אומרת. הם היו לומדים מתשע עד שתיים עשרה, חוזרים הבייתה לאכול בשתיים עשרה, הולכים חזרה לבית הספר וחוזרים ללמוד בארבע. ההליכה מביתה לבית הספר ארכה חצי שעה. בחורף זה לא  היה קל, כי היה חשוך, קר, כיוון שהעננים הסתירו את השמש, ולא הייתה תאורה.

המלחמה פרצה כאשר סיסקה הייתה בת אחת עשרה. בטי הייתה צעירה ממנה בחמש שנים, והייתה רק בסביבות גיל השש-שבע כשהמלחמה פרצה. ממש בהתחלה, הגרמנים התחילו עם כל מיני איסורים ליהודים. אסור היה ללכת לים- היה שם שלט, עם ההודעה – “ליהודים-אסור.” לאחר מכן, היה אסור לה ללכת לבית הספר, רק לבית הספר היהודי. ולכן נסעה לעיר הקרובה ביותר, הארלם, שם היה בית ספר יהודי. במרץ, 42′, היה עליהם לעזוב את זנטפורד, ולגור באמסטרדם כיוון שהגרמנים רצו את כל היהודים בעיר אחת. לאחר מכן, הגרמנים החלו לתפוס יהודים באופן שכיח ועקבי יותר ויותר. הם ריכזו את כל היהודים באמסטרדם. “אני נשלחתי דרך ארגון התנגדות לגרמנים לגור בדרום הולנד, בלי בטי.”

שם היא הייתה ארבעה חודשים, מישהו הלשין עליה, והגרמנים באו לקחת אותה ושמו אותה בבית הסוהר. היא המשיכה להגיד שהיא לא יהודיה, היא לא נראתה כמן יהודיה. וכל המסמכים המזויפים שקיבלה מהמחתרת – ארגון ההתנגדות – העידו שהיא לא יהודיה. הגרמנים העבירו אותה למשפחה היחידה היהודית שנשארה בעיר, ובכל שבוע הזמינו אותה לראיון, עד שיום אחד היא התקשרה לחברים של אביה באמסטרדם, שבאו לקחת אותה משם אל הצפון מהדרום, והשתמשו בה בתור עקרת בית.  לאחר שהייתה שם במשך כמעט שנה, היא התלוננה למחתרת שמעבידים אותה שם למוות. היא כיבסה, בישלה, ניקתה, והייתה אך ורק בת ארבע עשרה, עם עבודה של 16 שעות ביום. המחתרת הגיעה לקחת אותה, והביאו אותה לעיר הבירה של הצפון, לאברדן, והגיעה למשפחה אדיבה בת שישה ילדים, שהתייחסו אליה כילדה ולא כשפחה. “זה היה החוב הכי קשה של המלחמה.” היא אומרת, “לא היה חשמל, לא היה פחם, לא היה אוכל או סבון, והיינו שבעה ילדים שנאלצים להכין את הסבון שלהם בעצמם.” אביה של האם היה אופה, אז הם קיבלו פעמיים בשבוע לחם. פעמיים בשבוע היה איכר אדיב שהציע להם חלב, שני ליטר בכל פעם. בלילה הם היו יושבים עם אופניים ומפדלים, ובכך מייצרים חשמל.

האמריקאים והקנדים הגיעו להולנד זמן קצר אחרי, ועם הנשק שלהם הבריחו את הגרמנים חזרה לגרמניה. המלחמה נגמרה.

היו לסיסקה דוד ודודה שגם היו ‘במחבואים’, והוציאו אותה מצפון הולנד, ושמו אותה בבית יתומי מלחמה. היא למדה בתיכון שם בבית היתומים, ולאחר מכן נסעה ללמוד באוניברסיטה באמסטרדם. “כשגמרתי ללמוד, עליתי לארץ ישראל, כי אחותי כבר הייתה כאן בבית היתומים בקיבוץ בדרום ‘גברעם’.”

סבתא למדה בארץ ועבדה בשירות המבחן לנוער, עבריינים צעירים, ופגשה את סבא ג’רמי 4 שנים אחרי שעלתה לארץ. אז הוא עבד במכון ויצמן כמהנדס. הם התחתנו ב1958, ולאחר מכן נסעו לארצות הברית ללמוד תואר שני וילדו את נועם וליאורה. כשהם גמרו ללמוד, חזרו סיסקה וג’רמי ארצה יחד עם ילדיהם, ילדו את יונתן, ודיברו רק אנגלית. היא התנגדה בתוקף לדבר עברית. בגן היא שיחקה רק עם ילדי מכון ויצמן שדיברו אנגלית, “ובסוף השנה הגננת שאלה את ליאורה ‘ומה עם

העברית שלך?’ והיא ענתה באנגלית- ‘מי צריך את זה?'” כולם סביב השולחן צוחקים.

בשנת 1992 נהרג יונתן בתאונת מטוס בפיליפינים.

כיום סבתי גרה יחד עם סבי ברחובות בבית פרטי. היא אוהבת לבשל, ובשנת 2013 היא כתבה ספר

‘ על סיפור השואה שלה.only for a short time שנקרא ‘

בתמונה: סיסקה בצד ימין, אמה של סיסקה שמחזיקה את בטי, אחותה של סיסקה.

ראיון עם סבא

ג’רמי מיילס טופז, אבא של אמא שלי, נולד ב13 לאוגוסט 1931, בעיר סונדרלנד בממלכה המאוחדת, בביתו לצד החוף.

המנהג  של היהודים בזמנו היה לתת לילד שם שנשמע יהודי, בשביל ביקורים בבית הכנסת, אבל גם שם שנשמע פחות יהודי לשימוש יום יומי. לסביו קראו ג’ייקוב (יעקב) משה טופז, או בעברית יעקב משה טופז. הוריו של ג’רמי, בדומה לסיסקה, רצו לתת לבנם שם באותה אות, ג’יי, והם קראו לו ג’רמי מבלי לדעת שהשם הכביכול לא יהודי ג’רמי, בא ממקור השם ירמיהו בעברית. מיילס הגיע בגלל השם משה- האות אם.

הוא נולד כבן שני לאמו רוז ולאביו ג’וזף טופז. אחיו הגדול צ’ארלס, היה גדול ממנו ב3 שנים. בביתם דיברו אנגלית. מלחמת העולם השניה פרצה כשסבי היה בן 8. הוריו חששו מההפצצות של הגרמנים, כיוון שהעיר שלהם הייתה גדולה וחשובה, הם החליטו לעבור דירה למקום אחר – אפלבי, בצפון מערב אנגליה.

סבתא-רבתא רוז נולדה בדרום אפריקה בשנת 1905. סבא-רבא ג’וזף נולד בויטייבס, שברוסיה. כיום ויטייבס נקראת “בלארוס.” כשהיה מעט מבוגר יותר, הוא הגיע לסונדרלנד והשתכן שם, והקים בית חרושת לרהיטים.

מהילדות בסונדרלנד סבא לא זוכר הרבה חוץ מדבר אחד, כשהיה בן חמש, קיבל מתנת יום הולדת – מסילת רכבת קטנטונת ורכבת עם מנוע קפיץ. אחרי שבוע הקפיץ התקלקל, אז הם החזירו את הרכבת לחנות וקיבלו רכבת חשמלית במקום. בתמונה מצולמים ג’רמי וצ’רלס. “לפני כמה שנים הראיתי את התמונה הזאת לצ’ארלס,” מספר סבא, “וצ’ארלס צוחק ואומר- ‘אה, זה היה לפני שקלקלתי את הקפיץ.’ עד היום אני מודה לו שהוא שבר את הקפיץ, אחרת לא הייתי מקבל רכבת חשמלית.”

מאפלבי הוא זוכר דבר נוסף. “כשאני והחברים היינו בכפר, בימים הספורים שלא ירד גשם, היינו מטיילים בשדות סביב ואוספים “גוסבריז”- חזרזר, פירות ירוקים שאפשר לעשות מהם ריבה נהדרת.”

בשנת 1942 סגר אביו את המפעל לרהיטים והפך להיות צלם מקצועי. ליתר דיוק, הפך את תחביב הצילום למקצוע. הוא נפטר בשנת 1976 בשיבה טובה. אמו נפטרה ב1991, גם היא משיבה טובה.

ב1953 לאחר שגמר תואר ראשון, התגייס ג’רמי לשירות חובה בצבא הבריטי. הוא עבר קורס קצינים, ושלחו אותו ללמוד תחזוקת רכב. ואז הוא גילה שיש קורס על מכ”ם, אז הוא שכנע את מפקדיו שיתנו לו ללמוד שם. כיוון שסיים ראשון בהצטיינות בקורס, נתנו לו פרס – שלחו אותו לגיברלטר. שם הוא היה קצין מכ”ם למשך שנה.

ג’רמי עלה ארצה בשנת ’56, ולאחר שעבד במכון ויצמן כמהנדס, והתחתן עם סיסקה בשנת ’58, החליטו הזוג הטרי לנסוע לאמריקה כדי ללמוד תואר שני. אז סבתא סיסקה הייתה כבר בהריון עם בנם הבכור, נועם טופז, והיא ילדה בשנת 1960.

ליאורה, בתם האמצעית, ואמא שלי, נולדה ב1962 כאשר נועם היה בן שנה ושמונה חודשים.

ב1965, סבתא סיסקה חזרה עם נועם וליאורה לישראל. ג’רמי היה צריך לסיים פרויקט, ולכן נשאר באמריקה עד ינואר 1966. סבתא הסבירה שהיא רצתה להיות בישראל כבר בספטמבר, בזמן שהגנים ובית הספר מתחילים.

ב1969, נולד יונתן טופז. הוא נהרג בשנת ’92. לא רציתי לשאול או להכניס לראיון את מה שקרה מטעמי כבוד והמנעות ממצבים לא נעימים.

היום, ב2017, סבי הוא מהנדס אלקטרוני. הוא מספר שכשחזר לישראל, אז ב1965, הוא הצטרף לחברה קטנה בשם “מכשירי רחובות”, שהתמזגה אחר כך לאלאופ, שהתמזגה לאלביט מערכות כיום. בהתחלה הוא עבד על פרויקטים של אינפרא אדום, ואחר כך על תכנון מצלמות ללוויינים.

התחביב העיקרי של ג’רמי הוא דגמי רכבות מיניאטורים. מאז שהוא קיבל את המתנה הזו בגיל חמש, הוא מתעניין ברכבות.

ובימים אלה, הוא גר ברחובות יחד עם סיסקה טופז ומשמש כיועץ למכון וייצמן עם הפרויקט החדש שלהם-מצלמת חלל.

בתמונה- סבא שלי, ג’רמי, מסתכל על אקווריום בילדותו.

פרק 3- תמונות מספרות

  התמונה בעמוד הקודם צולמה על ידי סבא שלי ג’רמי טופז בשנת 1992. האדם בתמונה הוא יונתן טופז, אח של אמא שלי, וזו התמונה האחרונה שלו בחדר שלו, שצולמה באוקטובר 1991 לפני שיצא לטיול של אחרי הצבא למזרח הרחוק. הוא טייל בהודו, בנפאל, בתאילנד ובפילפינים שם נהרג בהתרסקות המטוס.

בחרתי בתמונה הזאת כי יונתן היה חשוב למשפחתו ומותו היה משמעותי למשפחתנו.

יונתן נולד בשנת 1969 בבית החולים אסותא בתל אביב. הוא גדל ברחובות וסיים את תיכון קציר ברחובות. הוא היה מתנדב במדא במשך שנתיים. הוא התגייס להנדסה קרבית, ושירת שנה נוספת בקבע. אחרי השחרור הוא עבד כדי לחסוך כסף לטיול ולבסוף יצא לטיול שממנו לא חזר.

פרק 4 – אילן יוחסין

 בעמוד הבא ישנו צילום מסך מהאתר Geni .

לשם התחברתי וגיליתי שהמשפחה שלנו כבר יצרה אילן יוחסין אדיר בגודלו וגילית על קרובי משפחה שבכלל לא ידעתי שקיימים.

צילמתי את המסך בתבנית יעילה יותר כדי שיראו את כל מה שקשור אל משפחת טופז שאני מכירה, אבל בתבניות נוספות ניתן לראות 181 אנשים מקושרים. לרובם יש תמונות ומידע עליהם, ועברתי על הפרופילים של חלקם.

פרק 5 – חקירה היסטורית על מוצא המשפחה.

סבא שלי החליט לעלות לארץ על דעת עצמו וכך גם סבתא שלי, לכן כתבתי על מוצאו של סבא שלי ועל עלייתו לארץ.

לפני שעלה לארץ ישראל התגורר סבא שלי בעיר פנרית’ באנגליה ביחד עם אביו ואימו, בסוף שנת 55′ מיד אחרי שסיים צבא.  אביו של סבי היה צלם, לכן עבד מ9-6 בערב. אימו ניהלה חנות לפרחים מלאכותיים וחזרה גם היא הביתה כל יום ב-6 יחד עם אביו. אורח החיים היה מסודר וקבוע, וסבא שלי באותם חודשים עזר לאביו בחנות. סבא שלי צוחק כשאני שואלת אותו ואומר- “אני חושב שחוץ מאיתנו היו בערך שלושה יהודים בעיירה.” הוא גם ציין שהיו שני יהודים צ’כוסלובקים שלא רצו שום קשר לעם היהודי.

בזמן שלמד סבא שלי היה בתנועת הנוער “Federation of Zionist Youth”  מה שעודד אותו ללמוד על ארץ ישראל. הסיבה העיקרית שהגיע לארץ, הייתה שהחליט שלפני שהוא ישתקע בעבודה באנגליה הוא יסע לישראל לשנתיים בשביל “לראות מה זה”. והוא התרשם מאוד, ונשאר שם.

ומסעו לארץ ישראל- סבא שלי פנה לארגון “עליה לאנשי מקצוע”, והם הבטיחו לו עבודה בתוך שבועיים מהרגע שיגיע לישראל, הם סידרו לו מקום באוניה שעשתה הפגלה בין צרפת לישראל, והוא עלה על האוניה והגיע לחיפה.

פרק 6 – סיכום

לעשות את העבודה הזאת הייתה חתיכת חוויה. למדתי המון דברים שלא ידעתי לפני, השתלבתי בשיחות על המשפחה והתעניינתי, למדתי על עצמי ומילאתי חלל שהיה ריק עד עכשיו, מלא בתהיות ושאלות.

נהנתי להיפגש ולדבר עם המשפחה שלי תחת ה”תירוץ” של עבודת השורשים.

התחלתי לאהוב את השם שלי, משהו שתמיד רציתי לעשות, הסתכלתי יותר לעומק והצלחתי לחוות את הדורות הקודמים ולשמוע סיפורים שבחיים לא היה עולה בדעתי שיספרו לי.

גיליתי שיש לי משפחה אדירה, אנשים מדהימים ומרתקים, ראיתי המון תמונות ולראשונה בחיי באמת הרגשתי מחוברת לשורשי המשפחה שלי.

רציתי להודות לכל בני המשפחה שהקדישו מזמנם ללמד ולהסביר ולספק תשובות, אין דבר שאני מעריכה יותר מזה.

בנוסף שמעתי סיפור מסתורי ומעורפל על אחיה של סבתי שנורה על ידי הנאצים כי הוא התנגד להם, אבל היא לא הסכימה לספר לי עד שאגדל. אז עכשיו אני במתח.

תודה רבה עבודה.

בקיצור, נהניתי להכין את העבודה, והחוויה היתה מרתקת. תודה שקראתם!