צוק איתן מעיניים של “ילד” בן 26 plastoflippancy

6.6.2014 מתעורר במוצב ארז בצפון רצועת עזה,

יום מיוחד היום- היום אני מתחיל תפקיד!

מפקד *פלוגת המסייעת של גדוד רתם בחטיבת גבעתי.

אני כבר 8 שנים בצבא אבל התפקיד הזה הוא שונה,

הוא כמו התפקידים הקודמים אבל קצת יותר-

יותר חיילים, יותר דוגמא אישית ובעיקר יותר אחריות!

התרגשות מלווה עם חשש עוטפת את גופי אבל אני מנסה להמיר את התחושות

למקום של חדות- מקצוענות כי כל מקרה מעכשיו יגרור 120 עיניים המחכות למוצא פי- המ”פ.

*פלוגת המסייעת מונה כ120 חיילים ב4 מחלקות- תצפית, גיל, מרגמות ורתק גדודי.

12.6.2014 חטיפת שלושת הנערים נפתלי פרנקל, גיל-עד שער ואייל יפרח ז”ל

ובהמשך מציאתם קבורים באדמה.

ימים קשים עוברים על הצבא. וגם עליי!

מצד אחד כמ”פ אני מעלה כוננות, יותר תרגולים, יותר הקפצות

מסדרים בכל רגע נתון כי מקצוע זה מקצוע ובטח כמפקד פלוגה.

אבל יחד עם זאת המחשבה על שלושת הנערים שבסה”כ לקחו טמרפים (מה שהייתי עושה

הרבה בתור נער- גרתי בבית אריה ישוב קהילתי בבנימין) הופכת לי את הבטן כל פעם

שאני עוצר לשניה ומצליח להתחבר לצד הרגשי שבי.

באירוע כזה המשמעות מבחינתנו היא 24 שעות בכוננות שומרים שהמקרה שקרה ביהודה ושומרון

ישאר שם ולא יגיע לעזה.

כמובן שאיום המנהרות על הפרק אבל בגזרה שלי אעשה את מירב המאמצים לשמור על השקט!

האבסורד- אני עוד לא יודע איך קוראים לכל החיילים שלי (פחות משבוע בתפקיד)

אבל לתת להם פקודות אני כבר נותן חופשי.

ואם חשבתי שקיבלתי התחלת תפקיד מטורפת, חכו תראו מה קרה שבועיים אחרי.

בשבועיים לאחר מכן הבנתי שההתחלה הייתה רק חימום!

8.7.2014 חדירת 5 המחבלים מחוף זיקים

השעה 17:30 אני כבר מכיר שמות של חלק נכבד מהחיילים,

עוד מעט ארוחת ערב אני כבר מחכה לה (לא אכלתי מ7:30 בבוקר…)

ואז זה התחיל, “צבע אדום, צבע אדום, צבע אדום” ובום!

לא עוברת חצי דקה ומתחילים ליפול *פצמ”רים על המוצב.

כמו מכונה משומנת כל חייל יודע בדיוק מה צריך לעשות

ואחרי מאות תרגילים אנחנו כבר מבצעים את התרגולות בלי לחשוב.

יושבים במגנן מס’ דקות ואז אני מרגיש שקורה עוד משהו במקביל,

אני קופץ לג’יפ ומתחיל לנסוע, לא יודע לאן אבל מאמין שבדרך כבר אבין.

בדרך אני מבין, חדרו מחבלים מהים!!!

המרחק לישוב הקרוב כ3 ק”מ.

*פצמ”רים- פצצות מרגמה

אני נוסע עם *החפ”ק שלי וכוח נוסף של כ-12 לוחמים שולח לישוב זיקים לגדר המערבית

כדי שידעו לאתר כל תזוזה ליד הישוב.

לאחר כ10 דק’ אנחנו מגיעים למוצב מש”א ארז ומבינים שהחדירה מהים באמת התרחשה

ושהמחבלים כ100 מטר מהמוצב.

הלב דופק בטירוף, אני לא יודע לאן אני נכנס אבל בטוח מה עליי לעשות ולכן פועל עפ”י התרגולות

שלמדתי ב8 השנים האחרונות- “הותקלתם מלפנים קדימה להסתער!”

אני רץ עם החפ”ק לנק’ החיכוך (לא חיכוך מהסוג שנלמד בפיזיקה, חיכוך של ירי בין מחבלים לחיילים.

כאשר אני מגיע התמונה שאני רואה כזאת:

רימוני רסס מתפוצצים במרחק שעושה צפצופים באוזן, ירי שמשמיע קולות של פפט פפט (זה קורה

רק כאשר הכדורים עוברים ליד הראש) והרבה חוסר סדר- מאפיין חוזר באירועי התקלות.

אני פותח שער צדדי ומתחיל לרוץ בדיונות החול הגדולות עד שלפתע אני מזהה 2 דמויות רצות מול הכוונות שלנו.

אני נותן פקודה היכון לירי, החפ”ק שאיתי עם כוונות “על” ו… פגיעה, שני מחבלים נופלים.

שלושת המחבלים הנוספים נהרגו ע”י כוחות מחיל הים, חיל ההנדסה וע”י כלי טייס.

סיכום האירוע: 5 מחבלים הרוגים, 0 נפגעים לכוחותינו ומבחינתי, טבילת אש ראשונה עם הפלוגה!

*חפ”ק- חוליית פיקוד קדמית.

עוד לא מספיקים לסיים את התחקירים ומבצע “צוק איתן” התחיל.

המתח בין להכין את הפלוגה למלחמה על כל המשמעויות-

מנטליות, הכנת התיקים והנשקים, לימוד המשימה,

לבין ניסיון להתחבר לצד הרגשי- חייל “שור” שמגיע ב3 בלילה בוכה

על חבר שנהרג, החברה שבוכה שהיא מתגעגעת ומפחדת,

ה*מ”מים שמרגישים תחושות קשות שהם רואים את כל הטילים עוברים

מעלינו וברור מה מסלולם,

יוצרות אצלי קונפליקט בכל רגע נתון ביממה.

מצד אחד הולך לישון עם דמעות בעיניים, מצד שני מתעורר בג’יפ להקפצה

שאם אני אהיה פחות מ100% מקצוען יכול להיות שיפגעו חיילים או אזרחים.

* מ”מים- מפקדי מחלקות.

המלחמה לא הפתיעה אותנו.

שעות של מסדרים וקפצות עזרו לי להרגיש ביטחון במסגרת שלי שרק

לפני חודש קיבלתי את הפיקוד עליה.

19.7.2014 ערב לפני שהגדוד שלי מצטרף ללחימה, תקרית קשה בגולני-

נגמ”ש של אחת הפלוגות בחטיבה נפגע ע”י טיל של חמאס.

התוצאה 7 לוחמים נהרגים במקום!

אני זוכר שהתחושה שהייתה בקרה לוחמי הייתה קשה מאוד,

גם ברור שבמדינה קטנה כמו שלנו בכל פלוגה היה איזה חבר קרוב

לאחד מההרוגים.

אני מסתובב עם תחושה קשה מאוד ומחכה להיות חלק מהלחימה

כדי להגן על אזרחי ישראל.

יום אחרי הגיע תורנו, אושרה כניסה קרקעית של חטיבת גבעתי!

הכנות אחרונות ובשעת ערב אני מוביל טור של כ100 לוחמים להגן על המולדת.

התחושה שמלווה אותי כל הזמן הוא שאני בר מזל,

כי אם סבא שלי ז”ל שהיה קצין לוחם בברית המועצות היה יכול להעיף מבט

על טור הלוחמים שאני מוביל, שהמטרה שלנו היא הגנה על ארץ ישראל

כצבא ההגנה לישראל, הוא כנראה היה בוכה מהתרגשות.

עובר עוד יום ואני מקבל הודעה שהמג”ד הקודם שהיה לי-

סא”ל דולב קידר נהרג בהתקלות עם מחבלים ליד הישוב ניר עם.

אני מתאפק לא לבכות למשמע הידיעה ומצליח להמתין עד שאני יוצא עם הפלוגה

אל מחוץ לרצועה למה שנקרא “התרעננות”.

בחוץ אני מרשה לעצמי לקחת זמן לבד- ובוכה ומתאבל שעה ארוכה על חבר שכבר לא יחזור.

ההתמודדות שלנו כבני נוער (גם בן 26 הוא נוער אולי נוער פלוס)

עם אובדן כה גדול היא נוגדת היגיון בעייני.

חזרה לרצועה

יום של “התרעננות” (שהיה מאוד לא מרענן בעיקר עצוב)

וחוזרים להילחם.

המשימה היא איתור מנהרות והשמדתן.

1.3.2014 יום שישי מתעוררים לנוכח חדשות גרועות!

אמנם אנחנו בהפסקת אש אבל,

מ”פ הסיירת של גבעתי- בניה שראל ז”ל והקשר שלו ליאל גדעוני ז”ל נהרגו

ומפק”צ- הדר גולדין ז”ל חטוף בהתקלות עם מחבלים שיצאו מפיר בבניין.

פעולות רבות מתבצעות אבל אני עם הפלוגה במגנן מאבטח את המנהרה שבעתיד

הקרוב תושמד.

עוברים מס’ שעות ואנחנו עושים קידוש פלוגתי על אדמת עזה.

ביומיים שלאחר מכן חיי הולכים להשתנות בצורה שאי אפשר היה לצפות.

3.8.2014 מ”פ המסייעת של גדוד רתם נפגע ברגליו ע”י צלף באורח בינוני.

8:00 אני מקבל פקודה להכין את חיילי ליציאה מהרצועה.

המנהרה מוכנה לפיצוץ ובעוד שעה קלה מתחילים להוציא את הכוחות הרגליים.

אני נותן פקודות וחושב לעצמי שלאחר חודשיים שלא היינו בבית הגיע הזמן

לראות שוב את החברה והמשפחה.

במהלך הכוונת כלי להובלת ציוד שקיבלתי לפלוגה,

אני מרגיש פתאום כאב עז בשתי רגליי ואני כושל במקומי.

הכדור נכנס מרגל שמאל ולאחר מכן הותיר חור גדול ברגל ימין מאחורי הברך.

מהר מאוד אני מבין שנפצעתי מירי של צלף.

התחושות באופן מפתיע של ביטחון! בטוח בחיילי שיסתדרו בלעדי,

בטוח בחובשים שיטפלו בי בצורה הכי טובה שאפשר, ובטוח שעכשיו אני באמת

הולך לראות את החברה שאני כל כך מתגעגע אליה.

ואם לומר את האמת, תמיד דמיינתי ש”לחטוף כדור” זה יותר כואב.

הפינוי היה מהיר מאוד!

לאחר כשתי דקות הייתי על טנק שברגליי שני חוסמי עורקים,

בדרכי לארץ (ללא מעבר בדיוטי פרי),

לאחר מכן, הובלתי ע”י אמבולנס לנק’ נחיתה של מסוק,

ולאחר כחצי שעה מרגע הפגיעה כבר הייתי בחדר ניתוח בביה”ח תל השומר.

הייתי בהכרה כל הפינוי עד שהרדימו אותי בחדר ניתוח כדי לטפל בי.

כשהתעוררתי המראה היה עוצר נשימה!

על עם ישראל הגיע להביע את אהבתו “לגיבור ישראל” שנפצע במלחמה.

החום והאהבה שקיבלתי ממש מלאו את ליבי.

ההחלמה הייתה לא פשוטה,

המעבר ממפקד האחראי על 100 חיילים בשטח אויב,

לפצוע שלא יכול ללכת לשירותים לבד הייתה לי קשה!

שלושה שבועות הייתי במחלקת פלסטיקה לטיפולים קוסמטיים,

ואז עברתי למחלקת שיקום.

מכיוון שהיה לי חשוב מאוד לחזור לפקד על פלוגתי, האצתי ברופאים

וביקשתי מהם לעבוד איתי בצורה אינטנסיבית.

הם כנראה לא כל כך הקשיבו כי הטיפול שלי בשבוע הראשון במחלקת שיקום

היה לשחק משחקי טלויזיה ולשמור על היציבה שלי…

לאחר כחודשיים וחצי של טיפול אינטנסיבי חזרתי לפקד על הפלוגה

וסגרתי מעגל שהמקום בו היינו באותו זמן היה במוצב ארז על הגבול הצפוני של רצועת עזה.

אירוע שאורך 3 דקות ומצליח לחלק את חייך ללפני ואחרי.

להלן קישור כדי להמחיש את הסיפור.

תרשמו שיר קלבאנר ביוטיוב.