jerusalem in the muslem period- gishur

בראשית שנות ה-30 של המאה השביעית מגיעים המוסלמים (בראשות הח’ליף עומר אבן חטאב) לדרום הארץ, וחודרים אליה דרך מישור החוף.

בשנת 636 מתרחש בצפון עבר הירדן “קרב הירמוך” בין המוסלמים לביזנטים השולטים בארץ והמוסלמים מנצחים.

בכל הקרבות בארץ המוסלמים מנצחים את הביזנטים, עיר אחרי עיר נופלת לידיהם והם כובשים את הארץ. ירושלים נכנעת לח’ליף עומר לאחר מצור שנמשך כשנתיים.

צפו בסרט שבקישור הבא – מתוך הסדרה “והארץ הייתה תוהו ובוהו” של ערוץ 1. צפו, בשלב זה, רק בדקות 11:58-20:52.

במהלך הצפייה ענו על השאלות שלהלן.

קישור לסרט:

“קישור לפרק 11- “והארץ הייתה תוהו ובוהו

מטלת צפייה:

1. כיצד נפלה ירושלים לידי המוסלמים? ____________________________________
2. מהי החסות שנתן החליף ע’ומר לתושבי ירושלים הנוצרים- בכתב הכניעה של העיר? ______________________________________________________________
3. מהן החובות של בני החסות הכלולות בהסכם עו’מר? ____________________________________________________________________________________________________________________________     מיהם בני החסות?  ____________________________________

4. איזה מסגד נבנה על הר הבית בימי החליף ע’ומר? ___________________________
5. היכן הוכתר החליף האומיי הראשון? ____________________________________
6. איזה מבנה נבנה על הר הבית בימי בית אומייה? ____________________________                                                                                                                                                                                       מי בנה אותו? _____________________________
7. מה הייתה מהותה של כיפת הסלע כשהוקמה? ______________________________________________________________                                                                                                                          היכן היא מוקמה? _________________________________________________

8. כיצד נקראה ירושלים בשנים הראשונות בקרב המוסלמים? ______________________

עם כניסתו לירושלים ניסח עומר חוזה כניעה לתושביה , כפי שנהג גם לגבי ערים אחרות . החוזה היה מעין כתב חסות , בו הוגדרו זכויות תושבי העיר הכבושה וחובותיהם .

עיינו בחוזה וענו על השאלות הבאות;

א . במה מתבטא הבטחון שמוענק לתושבי העיר?

ב . מהן המטלות הכלכליות והבטחוניות שהוטלו על התושבים?

ג.  מה יעלה בגורלם של העוזבים את העיר ?

בשם אלוהים הרחמן והרחום . זהו כתב הביטחון שמעניק עבד האלוהים עומר , מפקד המאמינים , לאנשי איליא [היא ירושלים ] הוא מעניק להם ביטחון לכל אדם ולרכושו ; לכנסיותיהם , לצלביהם , לחולה ולבריא, לכל בני דתם . לא נשכן [לוחמים ] בכנסיותיהם , לא נהרוס את הכנסיות ולא ניגרע דבר מן הכנסיות ולא מרכושן ולא מצלביהן ולא מכל דבר שהוא מנכסיהן . לא נאנוס את אנשי ירושלים להמיר את דתם ולא נפגע בהם לרעה . שום יהודי לא יגור עמם בירושלים . תושבי ירושלים חייבים בתשלום הג’זיה [מס; בדורות מאוחרים יותר נתייחד ביטוי זה למס הגולגולת] כדרך שמשלמים תושבי שאר הערים . הם חייבים לסלק מקירבם את הצבא הביזאנטי ואת האנשים החמושים . לאנשים האלה אנו מבטיחים את הביטחון בצאתם מירושלים לגופם ולרכושם עד הגיעם למקום מבטחים [כלומר , לאזור הנשלט בידי הביזנטים] . המעדיפים להישאר מובטח להם הביטחון . אבל הם חייבים לשלם ג’זיה כפי שחייבים אנשי איליא . אם יש באנשי איליא המעדיפים לצאת , הם עצמם ורכושם עם הביזאנטים ולפנות את כנסיותיהם ולנטוש את צלביהם , מובטח להם הביטחון , להם לכנסיותיהם וצלביהם . עד אשר יגיעו למקום מבטחים . …

• מעמד העיר ירושלים

לאחר תקופת ארבעת הח’ליפים הראשונים עולה לשלטון באימפריה המוסלמית בית אומייה, שמרכז שלטונו יושב בדמשק.

בתקופה זו ארץ ישראל קרובה למרכז השלטון, ולכן מעמדה גבוה והיא ממשיכה להתפתח. שליטי בית אומייה הקימו עיר חדשה בארץ- רמלה.

בתקופת שליטי בית אומייה הושקע מאמץ ניכר בבניין ירושלים .

הבנייה המוסלמית בירושלים , שעיקרה בתקופה האומיית , היא בעלת אופי ייצוגי ודתי .

האומיים לא ראו בירושלים מרכז בעל חשיבות מנהלית או כלכלית , אך לא חסכו מאמצים בנסותם להאדיר את מעמדה כעיר ייחודית מבחינה דתית .

 שונה היה מצבה של ירושלים בתקופת שלטונם של בני עבאס והפאטימים . בימי שלטונם זכו בגדד וקהיר למלוא תשומת לבם של השליטים , ואילו ירושלים נותרה כעיר שולית .

שליטי העיר שבאו לאחר האומיים , היטיבו עמה , שמרו על הקיים , שיקמו את המבנים המוסלמיים בהר הבית ודאגו לתיקון החומות, אך לא יותר מזה .

תחומי העיר

Ø בראשית שלטונם בירושלים שיפצו השליטים מבית אומייה את שרידי חומות העיר , שנותרו מימי הקיסרית הביזנטית אבדוקיה . בקטעים רבים ניתן להבחין , שהחומה בנויה רובד על גבי רובד , והחומה המוסלמית משתלבת בקטעי חומה קדומים .

Ø במזרח העיר, בצפונה ובמערבה חפפו חומות העיר בתקופה המוסלמית הקדומה את היקפה בימינו .

Ø בדרום העיר חל שינוי בחומה במשך התקופה: בראשיתה של התקופה השתרע תחום העיר עד לחומתה של אבדוקיה , כאשר חלקה הדרומי של העיר מופרד ממרכזה גם על ידי חומה נוספת — החומה מהתקופה הרומית. חוקרי העיר מניחים , שבשלב מסוים נזנח קו החומה הדרומי , והעיר הצטמצמה עד לחומה הרומית . אזור הר ציון ושכונותיה הדרומיות של העיר נותרו מחוץ לחומות .

הארץ חולקה ליחידות אזוריות, כאשר כל אזור כונה “ג’ונד”. ירושלים הייתה שייכת לג’ונד פילסטין, שבירתו הייתה רמלה.

לכל אורך התקופה חדרו לארץ שבטי ערבים נוודים, שנדדו מחצי האי ערב.

תהליך חדירה זה סייע לתהליכי ה”שיערוב” והאסלום שהתרחשו בארץ ובמרחב כולו, בהם הפכה התרבות והשפה הערבית ללשון המינהל והתרבות הרווחת.

למעשה הזיקה התרבותית הכללית עברה בהדרגה מזיקה לתרבות מערבית- אירופאית לזיקה לתרבות הערבית- המזרחית.

היהודים והנוצרים יושבים תחת השלטון המוסלמי במעמד של “ד’ימים” – בני חסות, וזאת משום היותם “אהל אלכתאב” – עם הספר, המאמינים באל אחד ובספר התנ”ך.

הם חיים בתנאים מגבילים, ומוכרחים לשלם מס גולגולת – “ג’זיה”. מעמד זה איפשר להם לחיות באוטונומיה קהילתית דתית, אך תוך השפלה ונחיתות.

בתקופה מאוחרת יחסית כונסו החוקים הנוגעים לבני החסות במסמך הנקרא “תנאי עומר”.

אוכלוסיית העיר ירושלים

מוסלמים

המוסלמים היוו מיעוט שליט בעיר. האוכלוסייה מוסלמית גדלה בהדרגה, הן בשל נדידת שבטים ערביים לעיר והן בשל התאסלמות תושבי העיר- נוצרים ויהודים.

נוצרים

כאמור, מעמד הנוצרים בעיר היה מעמד של בני חסות – “ד’ימים”.

אין ידיעות ברורות על מספרם בקרב תושבי העיר, אך אין ספק שעל אף שרבים מהם עזבו או התאסלמו- עדיין חלקם בקרב האוכלוסייה היה ניכר, ונראה כי במרבית התקופה הם היוו את הרוב.

הם התרכזו בעיקר סביב האתרים המקודשים לנצרות, ובמרכזם- כנסיית הקבר, בחלק הצפון-מערבי של העיר.

יהודים

על פי הסכם הכניעה של ע’ומר- ניתנה התחייבות של השלטון לתושבי העיר הנוצרים כי איסור מגורי היהודים בעיר – יימשך. נראה שחוזה זה תאם את האינטרס של המוסלמים באותה עת- להשיג את כניעת העיר, שכן עולה מעדויות שונות כי היישוב היהודי בעיר חודש סמוך יחסית לכיבוש העיר ע”י המוסלמים.

גם היהודים היו כאמור במעמד של בני חסות- ד’ימים והוטל עליהם לשלם את מס הג’זיה- מס גולגולת.

השכונה היהודית בעיר הייתה בראשית התקופה בדרום-מזרח העיר, סמוך להר הבית ולמקורות המים. ייתכן ובשלהי התקופה החלו יהודים להתגורר אף צפונית להר הבית.

הקהילה הקראית

הקראים היו עדה שפרשה מכלל הציבור היהודי, כיוון שלא הכירו בסמכות התורה שבעל פה ודגלו בקיום התורה שבכתב (כל ספרי התנ”ך)- בלבד. בעיני המוסלמים נחשבו כיהודים.

בירושלים- חיו הקראים בשכונה נפרדת מהיהודים ה”רבניים” (כלל הציבור- יהודים שדגלו בתורה שבכתב ובתורה שבע”פ כמכלול אחד מחייב). נראה ששכונתם הייתה באזור הגבעה הדרומית מזרחית- בתוך החומה מימי הביזנטים (חומת אבדוקיה) אך מחוץ לחומה הפנימית.

פני העיר

מבנים בהר הבית

כיפת הסלע

כיפת הסלע (קבת אל צ’חרה) הבנויה במרכז מתחם הר הבית , היא המבנה המוסלמי הקדום ביותר המוכר לנו בירושלים . מבנה הכיפה בא לשמור ולפאר את הסלע הקדוש — אבן השתייה — שבמרכזו , ובו יכול המאמין להתפלל תפילת יחיד (לא תפילה בציבור) .

כיפת הסלע שנבנתה בימי שלטונו של הח’ליפה עבד אל מלכ אבן מרואן , בשלהי המאה השביעית , ייצגה את שיאה של הארכיטקטורה באותם ימים .

המבנה עומד עד היום בפארו , וכמעט ולא ניזוק במשך השנים . ארבע שנים נמשכה הבנייה ( 692-688 ).

כתובת שנחקקה בכיפת הסלע מנציחה את בונה הכיפה ואת תאריכי בנייתה .

נראה שלצורך בניית כיפת הסלע הביאו השליטים המוסלמים אמנים מביזנטיון , שנצטוו לבנות יצירת מופת , אשר לא תיפול בגודלה ובתפארתה מהכנסיות הביזנטיות שהיו בעיר , ובייחוד ממבנה כנסיית הקבר שעמד בלבה של ירושלים .

הרכיבו את הפאזל המופיע בקישור הבא

מסגד אל אקצא

המסגד הקיצון , אל אקצא , נבנה כמבנה קטן בדרומו של הר הבית בראשית הכיבוש המוסלמי . כעבור כשישים שנה פינה את מקומו למבנה גדול ורב רושם , שאת בנייתו יזם הח’ליף עבד אל מלכ , לאחר שהשלים את בניית כיפת הסלע . בניית המסגד הושלמה בידי בנו , ואליד הראשון , בראשית המאה השמינית .

הבניין המפואר של המסגד ביטא את האמונה , שהלכה והעמיקה , כי המסגד הקיצון אליו הגיע מוחמד המוזכר בקוראן — אל אקצא — הוא הוא המסגד שעל הר הבית .

                                                                            מוחמד עולה לשמים, פרס, המאה ה-14