תפוצת האסלאם בחצי האי ערב

שלום, שמי משה. אבי, אברהם, גר איתי ועם אמי בעיר ית’רב (שהיא מדינה של היום), בתוך שבט יהודי קטן. אבי היה חובש, ואמי, מרים, תפרה בגדים. הם לא הרוויחו יותר מדי, אבל החיים שלנו היו מאוד מאושרים. לא היה בית ספר כשהייתי ילד, אז אמי לימדה אותי לקרוא ולכתוב בעברית, אבי לימד אותי חשבון ואת הערבית רכשתי בשהייתי בעיר ית’רב.

יום אחד בשנת בערך 622 לספירה, הגיעה פמליה של אנשים למדינה, שמוביל אותם אדם בשם מוחמד, שטוען שקיים אל אחד ויחיד, שהוא בלתי נראה ובלתי נשמע, ויום אחד יגיע “יום הדין” שבו ישפוט האל הגדול את בני האדם. הוא גם טען שבני האדם נדרשים לקיים הרבה מעשים טובים ומצוות, בכדי שהאל יראה אותנו לטובה.

כל השבט שלנו מאוד אהב את האידאולוגיה של מוחמד, בגלל שגם אנו מאמינים באל אחד ויחיד, שגם הוא בלתי נראה ובלתי נשמע. מוחמד התחיל לבוא ולהציע לאנשים מכל העיר להצטרף אליו ולהתאסלם. הרבה אנשים התלהבו מהרעיון והתאסלמו.

בכל יום ויום, עוד ועוד אנשים התאסלמו, אך זה לא הפריע לנו לקיים את חיינו הרגילים ואת דתנו. לאט לאט, מוחמד החליט לשאול יותר ויותר יהודים להתאסלם, מוחמד ראה שההתנגדות לדתו החדשה גבוהה מאוד בקרב האנשים היהודים, אך מוחמד לא התייחס להתנגדות זו. יום אחד, כאשר מוחמד הבין שמספר המאמינים בדתו החדשה היה גדול מספיק, הוא תקף את השבט שלנו וגם את כל שאר שבטי היהודים, בכדי לכפות עלינו את האסלאם. ההתלבטות בין להתאסלם לבין להישאר יהודים הייתה קשה ביותר, מי שיתאסלם, ישכח את עברו וימיר את דתו. מי שיתנגד, ככל הנראה ימות.

אמי ואני בחרנו להתאסלם אך גם לקיים בסתר את דתנו האמתית, אשר הייתה היהדות. אבי, לעומת זאת, אפילו לא רצה להעמיד כפני מוסלמי, והתנגד לאסלאם בכל מחיר.

דאגתי מאוד לאבי. חששתי שיום יבוא ומוחמד יתפוס ויהרוג אותו, דבר שהפריע לי לישון בלילות.

עברו ימים, שבועות, וכמעט כל היהודים מתו או המירו את דתם. היום שממנו חששתי הגיע. הגיעה שמועה לאוזנו של מוחמד שאמרה שישנו איש יהודי אחרון שעדיין לא המיר את דתו. השמועה גם ציינה את מגורי האיש, הלוא הוא אבי.

מוחמד זעם. הוא רכב על סוסו יחד עם כמה מחייליו, לכיוון ביתנו.

כששמעתי דפיקות על דלת ביתנו, לבי פעם בחוזקה. פחדתי כל כך שמוחמד יבוא וייקח את חייו של אבי. כפתחה אמי את הדלת, וראיתי את פניו של מוחמד. לא ידעתי מה לעשות. מוחמד שאל: “האם זהו משכנו של היהודי שטרם התאסלאם?” עמדה בפנינו דילמה: אם נגיד את האמת, אבי ימות. אם נשקר ונתפס, כולנו נמות. פשוט שתקנו. כשמוחמד הבין שלא נגיד כלום, אז הוא נכנס עם חייליו לביתנו הקט, וערך בו חיפוש קפדני.

כשהבנתי שמוחמד עומד ממש בקרוב למצוא את אבי, רצתי אליו והתחננתי שישאיר את אבי בחיים. סיפרתי לו על מקצועו של אבי ועד כמה אדם טוב הוא.

מוחמד הרהר לכמה רגעים, והחליט שכישוריו של אבי כחובש וליבו הטוב יוכלו לרצות את האל, והשאיר את אבי בחיים.

לאט לאט, מספר ההריגות של מתנגדים הלך וקטן, ובגלל זה, מספרם של המוסלמים רק הלך והתגבר. במהלך מסענו מעיר לעיר, ממדינה למדינה, הצטרפו אל מוחמד עוד ועוד אנשים, וכוחו גדל עוד ועוד.

בתוך הדת המוסלמית, היו ריבים גדולים על חיבתו של מוחמד. כולם רצו חלק מההצלחה ועושר שלו. זה הוביל לקרבות ועימותים בין שבטי מוסלמיים. חלק השבטים לא רצו יהודים ביניהם. העימותים כוונו על יהודים וחלק מהשבטים החלו להרוג יהודים.

בקרבות האלו, הרבה יהודים נהרגו ובניהם, גם אבי נהרג.

כשאבי נהרג, הייתי המום. ראיתי שמו עיני שהמוסלמים לא מפחדים להרוג. אמי המסכנה, לבד עם בנה בעולם של מוסלמים, אחרי שאבא שלי נהרג, איבדה כל תקווה. היה אפשר לראות את כל הפחד והכאב בעיניים שלה. הייתי צריך לעזור לאמי כמה שאפשר, וגם לדאוג לעצמי. אלו היו זמנים קשים.

הזעם והרצון להריגת יהודים ומתנגדים הלכו וגדלו בכל רגע ורגע, ולהישאר שפוי הייתה משימה קשה. המוני אנשים נהרגו לפני שמוחמד בכלל ידע על ההריגות האלו.

כשמוחמד גילה על ההריגות, הוא זעם, ברמה יוצאת דופן, הוא טען שזה רק הורס את כל ההשקעה שלהם להראות טוב בפני האלוהים.

בכדי לפתור בעיה זו, מוחמד כתב את “חוזה האומה”, שאסר את הסכסוך בין השבטים והכריז שכל המאמינים המוסלמים כעל אחים והמלחמה בניהם אסורה בהחלט. מוחמד יישר קו בין המוסלמים, ונתן להם כיוון.

הזעם והרצון להריגת יהודים ומתנגדים הלכו וגדלו בכל רגע ורגע, ולהישאר שפוי הייתה משימה קשה. המוני אנשים נהרגו לפני שמוחמד בכלל ידע על ההריגות האלו.

כשמוחמד גילה על ההריגות, הוא זעם, ברמה יוצאת דופן, הוא טען שזה רק הורס את כל ההשקעה שלהם להראות טוב בפני האלוהים.

בכדי לפתור בעיה זו, מוחמד כתב את “חוזה האומה”, שאסר את הסכסוך בין השבטים והכריז שכל המאמינים המוסלמים כעל אחים והמלחמה בניהם אסורה בהחלט. מוחמד יישר קו בין המוסלמים, ונתן להם כיוון.

לאחר מאמץ גדול ואיסוף מאמינים גדול אף יותר, רוב גדול מתושבי חצי האי ערב היו מוסלמים. חצי האי ערב היה בשליטתנו.

אמי התגברה מעט על מות אבי והתמקדנו על שמירת דתנו האמתית, כי ידענו שזה מה שאבי היה רוצה.

בשנת 632 לספירה, מוחמד מת. הקהילה המוסלמית לא ידעה מה לעשות. חלק מהמוסלמים החלו לנטוש את חצי האי ערב ולעבור למקומות רחוקים, חלק נשארו מוסלמים ונשארו בחצי האי ערב, וחלק, כמונו, חזרו לדתם המקורית

והמשיכו בחייהם מהנקודה שהיו בה לפני 10 שנים.

מאותו רגע הרגשתי חופשי, הרגשתי שלא הייתי צריך להחביא את מי שאני. אני ואמי עזבנו את חצי האי ערב על סירה, ועכשיו, אנו מחפשים לנו מקום חדש להתקיים בו, ולספר את מה שחווינו.

סוף!