טיול שנתי לירושלים והרי יהודה

היסטוריה: 

בהרי יהודה התגבשה והתפתחה מורשתו של העם היהודי, ולמעשה כאן נטועים שורשיהן של שלוש הדתות המונותאיסטיות. הרי יהודה היו למשכן לערכי תרבות ודת, בתי מלוכה ומקומות תפילה והגות לאורכה של היסטוריה רבת שנים.

כל אלה הותירו חותם עמוק בשטח עצמו, בדמותם של שרידים, תילים, ערים ויישובים עתיקים, חרבים ומחודשים, חומות בצורות ושפע אתרים חקלאיים. הממצאים הארכיאולוגיים משקפים תקופות שונות, וניתן להבין ולהכיר דרכם את פני הארץ ומורשתה בזמנים עברו. עושר ארכיאולוגי זה מתווסף לעושר הטבעי, ומעניק להרי יהודה מקום ראשון בחשיבותו מבחינה תיירותית.

הסקירה הקצרה להלן, מציגה קווים כלליים של הרישום הארכיאולוגי בהרי יהודה, לאורך התקופות השונות, כרקע למפת האתרים המוצגת בהמשך.

בתקופות פריהיסטוריות הרי יהודה היו מכוסים ברובם ביער והיישוב היה מצומצם למדי. בשפלת יהודה נוצרו בתקופת הברונזה הקדומה “ערי מדינה” גדולות, לכיש, ירמות וגזר, ששרידיהן ניכרים ומרשימים עד היום. תקופת ההתנחלות הישראלית והעלייה להר הגבוה, לוותה בברוא יערות (אם יער לך ובראתו…) ובבניית יישובים בכל רחבי ההר הגבוה ושפלת יהודה. אז גם החלה להתפתח תרבות המדרגים בהר, שנשמרה והתפתחה בצורות שונות על-פני אותם שטחים מדורגים טבעית, ולמעשה עד ימינו אלה.

מפעלי הבנייה של מלכי יהודה נזכרים בכתובים, “חמש-עשרה ערי מצודות”, שבנה רחבעם. המלך עזיהו אשר “בנה מגדלים במדבר ויחצוב בורות רבים”. מלחמות, כיבושים ופלישות הביאו להמשך מפעלי בנייה, בסגנונות ובצורות שונות, למן התקופה ההלניסטית, המצודות בירושלים, בבית-אל, בית-חורון, תמנה אמאוס ותקוע. ממלכת החשמונאים הרחיבה את מפעלי הבנייה, והותירה שרידים מרשימים הרבה מעבר לגבולות ירושלים, עד לשיאם בימי מלכותו של הורדוס, “הבנאי הגדול” בארמונותיו ובמפעלי המים שלו בירושלים בחברון, בהרודיון, ביריחו, במצדה ועוד.

לאחר תקופת שקיעה ודעיכת היישוב היהודי, בימי הכיבוש הרומאי, מתחדש יישוב רבגוני ומפותח ביהודה, ובעיקר בשפלת יהודה. בתקופה הביזנטית, הורחבו יישובים קיימים ונוסדו חדשים, הוקמו כנסיות ומנזרים, הוכשרו שטחים לחקלאות, והארץ היתה שרויה בפריחה כלכלית. עקבותיה

של התקופה הביזנטית ניכרים היטב בשרידי חוות ומתקנים חקלאיים, מנזרים וכנסיות רבות, מבצרים ומצודות. גם התקופה הצלבנית הותירה את רישומה בדמות כנסיות, מבצרים וחוות חקלאיות בכל רחבי יהודה, ששרידיהן קיימים עד היום, בירושלים, באבו-ע’וש, בעין חמד, בלטרון, בצובא ועוד. היישוב הערבי העמיק וטיפח את מסורות החקלאות, תרבות הטרסות, מפעלי הולכת המים, ומתקנים חקלאיים הפרושים על-פני שטחים נרחבים, ומעצבים את דמותו של הנוף האופייני ביהודה.

גאוגרפיה:

יחידות נוף בתחום החטיבה: ארץ כפירה, רמות-מצפה נפתוח-עלונה, כסלון עליון, שלוחת שיירות, נחל שורק,

כיסלון תחתון, הר חרת, במת ירושלים, שלוחות מערביות, הר איתן, מצלעות, נפתולי שורק,

רכס שורק שלמון, הר רפאים, דולב, במת צור הדסה, סנסן.

שטח: 314,000 דונם

גבולות: אזור הררי בין הרי בית אל בצפון להרי חברון בדרום, ובין השתפלות ההרים לכוון מדבר יהודה הצפוני

במזרח העיר ירושלים, לקו המגע של האזור עם גבעות השפלה (בתוואי מבוא חורון – בית שמש – צומת האלה).

נחל קטלב

ממגרש החניה [2] יורד שביל המסומן בסימון שבילים שחור לעבר נחל קטלב. הנחל, שנקרא על שום עצי הקטלב הרבים השזורים לאורכו, הינו יובל של נחל שורק. פירוש המילה שורק הינו זן משובח של גפנים. מציאת גתות רבות באזור זה מסייעת להבין שגידול גפנים היה אחד מענפי העיסוק העיקריים של תושבי הרי יהודה בתקופות השונות. גם כיום רבים היקבים באזור זה.

נחל שורק, הנחל הגדול ביותר המנקז את הרי ירושלים זורם ונשפך לים התיכון מדרום לקיבוץ פלמחים. הנחל משמש כיום להזרמת מי הקולחין של שפכי העיר ירושלים וסביבותיה לעבר הים. בשנים האחרונות הוקמו מספר מפעלי טיהור לאורכו וכיום המים שזורמים בו אמנם אינם טובים לרחצה ושתייה אך הם יכולים לשמש להשקיה בחקלאות. ראו גם בהקשר מסלול טיול בשפך נחל שורק. כמו נחל שורק, גם נחל קטלב הינו תלול יחסית והוא מאבד גובה רב מאזור בר גיורא שנמצאת בגובה 700 מטר מעל פני הים לעבר נחל שורק, שבאזור זה נמצא בגובה של 400 מטר מעל פני הים.

לאחר 10 דקות הליכה לערך, השביל השחור יורד כ-150 מטר ואז מתפצל ממנו שביל אדום המוביל לתצפית על נחל שורק (שביל נופי). אנו נמשיך עם השביל השחור שיוביל אותנו לאחר כ-2000 מטר לעבר עין גיורא [33] שהינו מעיין הקטן הנובע לתוך בריכת אבן אטומה אך לא תמיד כל כך נקייה. המעיין לא תמיד נובע ונכון לתחילת הסתיו של שנת תשע”ו (2015-16) הבריכה היתה ריקה ממים. בעבר, סביב למעיין גדלו בוסתנים שכללו בעיקר עצי שקד וזית אך כיום נמצא בעיקר צמחי בר כגון: נענע משובלת, פטל קדוששפרותיו מתוקים לחיך, ערברבה שעירה ועוד. במעגל מעט יותר רחוק מהמעין נוכל לפגוש את הסירה הקוצנית והאזוב המצוי שנמצאים סביב. אם נבוא בחודשי החורף והאביב נוכל למצוא רקפות, כלניות ,פרגים ושאר פרחים מרהיבים ביופיים.

בדומה למאות מעיינות אחרים בהרי ירושלים, גם עין גיורא הינו מעיין שכבה. כאשר המים יורדים באזור שמעל לעין גיורא, הם מחלחלים באבן הגיר עד שהם מגיעים לשכבת סלע האטומה למים. מי הגשמים זורמים מתחת לקרקע על השכבה האטומה עד שהם מוצאים מקום בו הם יכולים לפרוץ החוצה. אחד המקומות הללו הוא עין גיורא. מכאן גם נקל להבין כי כמות הגשם משפיעה מאוד על ספיקת המעיין (ראו איור מעיין שכבה). מעין גיורא נמשיך עם השביל השחור עוד כ-150 מטר עד שנגיע למפגש שבילים עם שביל כחול. השביל הכחול עובר על צלע הנחל וזהו השביל בו יחזרו אלו שעושים את המסלול המעגלי. אנו נמשיך עם השביל השחור לעבר אפיק הנחל.

משני צידי השביל מלווים אותנו ללא הרף נציגי החורש הים תיכוני: האלון המצוי, האלה, החרוב, וכמובן הקטלב אדום הגזע. הגזע השונה והיפה הביא רבים לשזור אגדות סביב הקטלב. נביא אחת כאן ואת השאר תוכלו למצוא בדף על הקטלב המצוי.

תצפית עין גיורא:

תחילת המסלול בקצה הדרומי של מושב בר גיורא.

המסלול פונה מערב על דרך נוחה שהופכת בהמשך לשביל המטפס מתונות לחרבת דורבן – ממנה תצפית הקפית.

מחרבת דרבן המסלול מתאחד עם שביל ישראל ויורד מתונות לכיוון דרום-מערב ועובר מצפון-מערב למושב מטע. בדרך מעבר מספר מדרגות ובפתחים שבגדרות צבר.

המשך המסלול לאורך גדר המושב, על דרך נוחה עד עין מטע – מעין שוקק ויפיפה. מעין מטע ניתן לסיים בחרבת חנות (כחצי ק”מ מעין מטע) או לחזור חזרה למושב מטע. מסלול חשוף.

מערת התאומים ונחל המערה:

מערוץ הנחל מוביל שביל קצר אל מערת התאומים. המערה היא מערת נטיפים מרשימה שנוצרה בעקבות המסת המים את הגיר. הדבר קורה בתהליך כימי פשוט שנקראת קארסט, ומכאן השם מערה קארסטית. במערה כזו ישנן תופעות יפיפיות הנקראות בעברית נטיפים וזקיפים. מדובר בסלע הנוצר עם טפטוף המים מתקרת המערה כלפי מטה. כל טיפה משאירה אחריה קמצוץ זעיר של סידן אשר במהלך אלפי שנים יוצר נטיף. באותו הזמן על הרצפה גדל והולך לו זקיף. ללא הפרעה, לאחר אלפי שנים יכולים הנטיפים והזקיפים להתחבר לעמוד מרשים. מספר עמודים כאלו ניתן לראות במערה עצמה. יש לציין כי נגיעת יד אדם, שהיא שמנונית מטבעה הורסת את התהליך הממושך.

הכניסה למערת התאומים סגורה בחודשים נובמבר עד מרץ מאחר ובמערה מתגוררים ארבעה סוגי עטלפים. העטלפים הם יונקים שבמהלך השנים סיגלו לעצמם קרום בין הגפיים הקדמיות המאפשר להם לעוף. בארץ ישנם 31 מיני עטלפים, 30 מינים של עטלפי חרקים (שם שניתן להם בעקבות המזון העיקרי שלהם), ומין נוסף של עטלף פירות. לעטלפים חוש שמיעה מפותח והם מנווטים את דרכן בחשכת המערה בעזרת גלי קול שהם מייצרים, כאשר גלי הקול הללו, שאנו כבני אדם לא יכולים לשמוע, פוגעים בחפצים שונים, נוצר הד שהעטלפים מסוגלים לשמוע ולנווט בעזרתו. במערת התאומים חיים כאמור, ארבעה מיני עטלפים: עטלף הפרי המצוי וכן נשפון דק אוזן, אפלול מצוי ופרסף גמדי, שלושת האחרונים עטלפי חרקים. בחודשי החורף, ממעטים העטלפים בפעילות והם מתבססים על מעט מאוד אנרגיה כמקור חיים. הכניסה למערה בחודשי החורף מעירה אותם ומסכנת את חייהם שכן, כשהם מתעוררים עולה מייד טמפרטורת גופם וכך הם שורפים את האנרגיה שצברו כדי לעבור את החורף בשלום.

כדי להיכנס למערה ולגלות את תוכנה, יש להצטייד בפנסים. רשות הטבע והגנים הסדירה בתוך המערה מעקה שניתן להיעזר בו ואין לעבור אותו. בהליכה יקיפו אותנו הלחות, קולות טפטוף המים והנטיפים והזקיפים שכולם משרים אווירה קסומה. לאחר הירידה נגיע לחלל המערה הגדול בו נוכל להתרשם מנטיפים והזקיפים.

אגדה מספרת ש…
תושבי הכפרים הערביים ששכנו באזור פחדו להיכנס למערה בגלל השד הנורא ששכן בה. יום אחד החליט צעיר בשם סעיד להראות לכולם את אומץ ליבו. הוא נכנס למערה עד סופה, לא מצא שום שד וצחק על פחדם של חבריו. כדי להוכיח שהיה במערה החליט לתקוע יתד בקצה שלהם, שאותו יוכלו למצוא המפקפקים באומץ ליבו. תקע אחמד את היתד באדמה, ומבלי לשים לב העביר אותה גם דרך גלימתו. כשהחל לצאת החוצה הרגיש סעיד כי הנה השד האיום תפס אותו. הוא ניסה לרוץ אך לא יכול היה להתקדם. רגליו הכשילו אותו ומרוב פחד הוא התאבן בו במקום… מאז ניתן לראות את הסלע בדמותו אי שם בסוף המערה.

מהחלל הגדול מטפס גרם מדרגות נוסף שלצידו מעקה אל מעין המערה שנשפך לתוך בריכת מים חצובה. האגדה מספרת על אישה עקרה שהגיע הנה ושתתה ממי המעיין הנובע בתחתית המערה ומאוחר יותר ילדה לפתע תאומים. מכאן שמה של המערה מערת התאומים. עד היום אנשים רבים שותים כמה טיפות ממי המעיין בתקווה. ומה איתכם?

המערה עצמה בנויה מחללים נוספים, אך שימו לב הם עמוקים מאוד ומסוכנים ואין לטייל בהם.

לאחר הביקור במערה נחזור אל השביל האדום ונרד עוד כ-500 מטרים במורד הנחל עד שנגיע למגרש העפר שבו השארנו את המכונית השנייה [10].

לאלו שלא עשו את המסלול כולו, ורוצים לראות רק את המערה, ניתן לחנות את הרכב בחניון העפר [10] ולעשות מסלול מעגלי קצר (הלוך ושוב) למערה התאומים.

הר הרוח ושביל נוף יתלה:

בהר הרוח מומלץ לסייר לאורך השביל הראשי של היער המסומ”ש בכחות וליהנות מפינות החמד שבו ומהתצפיות אותן הוא מאפשר.

ישנם לאורך הדרך הנופית מס’ חניוני פיקניק ומצפור שממנו ניתן לראות את הנוף המרהיב של האיזור.

מקום מומלץ לביקור בגן הלאומי הינו שביל נוף נחל יתלה, העובר בין טראסות ובות מים עתיקים מהתקופה הביזנוית. השביל מתחיל ומסתיים בחניון הפיקניק ע”ש לוין.

בהר הרוח ישנה פריחת נרקיסים מרשימה בכמותה בערך באמצע השביל, בעונת הפריחה, וליד הכניסה לחוות העיזים הר הרוח [לצידי הכביש שיורד לכיוון החווה וליד החניון הקטן הנמצא ליד החווה] ישנו מקבץ גדול של כרכומים.

בסופו של השביל נגיע לאתר הנצחה ליהדות פולין בו ישנם אבני זיכרון לעיירות המרכזיות שתושביהן הושמדו בשואה, אמפי גדול ואנדרטה.

אבו גוש:

אַבּוּ גוֹשׁ (ערבית: أبو غوش, תעתיק מדויק: אַבּוּ ע’וֹשׁ) היא מועצה מקומית במחוז ירושלים בישראל, השוכנת בהרי יהודה, מערבית ליישוב מבשרת ציון, לאורך צדו הצפוני של כביש 1 וברום ממוצע של 800 מ’ מעל פני הים. בשנת 1992 הוכרז היישוב כמועצה מקומית. אבו גוש ידועה בזכות החומוסיות שבה, המסגד החדש שהוקם בה שהוא מהגדולים בישראל, ופסטיבל אבו גוש – פסטיבל מוזיקה ווקאלית שנערך פעמיים בשנה במנזרים העתיקים במקום. ביישוב מסעדות רבות והוא מהווה מוקד משיכה לתיירים.

בבחירות לרשויות המקומיות שנערכו ב-2013 נבחר עיסא ג’בר לכהונה ראשונה כראש המועצה המקומית, זאת לאחר שבן בריתו סלים ג’בר פרש לאחר שלוש כהונות רצופות.