אל ארץ האוצרות

רבות שמעתי על ארץ האוצרות.

כשהגיע הזמן, ארזתי את כל העצות הטובות ויצאתי לדרכי.

 “גם את הולכת אל ארץ האוצרות?” שאל האיש ההולך לידי.

“כמובן, אבל אגיע אחריך, התיק שעל גבי כבד מאד”.

“מה יש לך בתיק?”

“אבא אמר לי לקחת בקבוק מים, למקרה שאהיה צמאה”.

“כאשר צמאים בארץ האוצרות, אפשר תמיד לשתות ממי הנחל”. 

שפכתי את המים מן הבקבוק על האדמה.

הדשא הוריק מיד.

עתה היה התיק כבד פחות, וכך היו גם כתפיי.

“גם את הולכת אל ארץ האוצרות?” שאלה האישה, פוסעת לצדי.

“כמובן, אבל אגיע אחריך, התיק שעל גבי כבד למדי”.

“מה יש לך בתוך התיק?”

“אימא יעצה לי לקחת צידה לדרך, שמא אהיה רעבה”.

“כאשר רעבים בארץ האוצרות, אפשר לקטוף פירות טעימים מן העצים”.

הנחתי את האוכל שהבאתי בשולי הדרך.

עד מהרה חלקו בו הציפורים.

עתה היה התיק קל יותר, וכך היו גם רגליי.

“גם את הולכת אל ארץ האוצרות?” שאל הילד, מדלג ועובר על פניי.

“כמובן, אבל אגיע אחריך, התיק שעל גבי כבד”.

“מה יש לך בתיק?”

“אחי הציע לי לקחת מצפן ומפה, כדי שלא אלך לאיבוד”.

“בארץ האוצרות אפשר לטפס על ההר הגבוה, וכך אפשר תמיד לראות את הדרך”.

השארתי את המצפן ואת המפה בצד הדרך, עבור אלה שאולי יזדקקו להם.

עתה היה התיק קל בהרבה.

קלה הייתה גם דעתי.

“גם את הולכת אל ארץ האוצרות?” שאלה הילדה, מקפצת לצדי.

“בהחלט! אבל אגיע אחריך, התיק שעל גבי כבד במקצת”.

“מה יש בתוך התיק?”

“אחותי המליצה לי לקחת פנס, כדי שאוכל לראות בחושך”.

“בארץ האוצרות הירח והכוכבים מאירים את השמיים בלילה”.

תליתי את הפנס על ענף העץ,

להאיר את הדרך לבאים אחרי.

התיק היה קל בדיוק כמו לבי!

                                        עתה אוכל ללכת מהר ככל שארצה!

                                           וכשאגיע לארץ האוצרות,

                                   אמלא את תיקי הריק בכל האוצרות שאמצא!