פרויקט “כתיבה משמעותית” שיר נעים ונעמה סיטבון-אמנו

שלום רב,

ראשית, ברצוננו לפתוח במספר תודות:

תודה לבית ספר תשרי ולמנהלת הגברת יפעת מלכה שאפשרו את יישום הפרויקט בבית הספר.

תודה למחנכות שכבה: אידית דמרי כהנר, מיכל קבלה ובת-אל בושנר.

וכמובן תודה לתלמידי שכבת ב, המקסימים, שלקחו חלק בפרויקט וכתבו ספורים מקסימים ומרגשים.

המשך קריאה מהנה,

שיר נעים ונעמה סיטבון-אמנו.

הילד החדש בגן

מאת בר איינבינדר ב/1

ביום הראשון לגן איתי עוד ישן במיטה ואמא באה להעיר אותו.

אמא אמרה: “איתי חמוד קום, אתה תאחר לגן”

איתי קם, פיהק, מתח את הידיים וקם מהמיטה במרץ. איתי צחצח שיניים, התלבש ונעל נעליים. בינתיים במטבח אמא הכינה לו כריך עם חומוס ותפוח עסיסי בצד כמו שהוא אוהב ולקחה אותו לגן. בגן הוא אמר “שלום” לגננת ואז לחברים הוא אמר “שלום” בביישנות.  לאחר מכן הגננת אמרה “קדימה, להיכנס, עושים מפגש”. כולם נכנסו והתיישבו במקומות. דניאלה הגננת אמרה “כל אחד לפי סדר הישיבה יגיד את שמו ואת החיה שהוא הכי אוהב”.

הגיע התור של איתי. השתררה דממה. איתי רץ לשירותים ונעל את הדלת אחריו.

דניאלה הגננת באה לראות מה מתרחש. היא הוציאה את איתי מהשרותים, נתנה לו סוכריה ושאלה “מה קרה?” איתי ענה “אני מתבייש להגיד שאני הכי אוהב זיקית” דניאלה הגננת אמרה “אין לך ממה להתבייש כל אחד אוהב דברים אחרים. אני אעזור לך. תגיד לי מה להגיד ואני אגיד במקומך. בסדר?” “טוב” ענה איתי. איתי יצא מהשירותים והתיישב על הכיסא ודניאלה אמרה “אני אגיד בשם איתי. איתי הכי אוהב זיקית פשוט הוא חשב שתצחקו עליו”.

ואז ירון קם מהכיסא ואמר “נו, אז מה…

אני הכי אוהב צבים. זה לא סיבה לצחוק עליי”

ואז כל ילדי הגן שמעו את הפעמון ורצו לשחק בחצר הגן ואיתי הפנה את הגב לאחור ואמר לדניאלה

“תודה”

מה דעתכם? אני למדתי שלא צריך להתבייש במה שאני חושב,

כי כל אחד חושב ואוהב משהו אחר וצריך לדעת לכבד כל אחד כמו שהוא ואיך שהוא מתנהג

סוף !!!

הזחל שיצא חום  /  מאת ליהי דנדקר  – כיתה ב3

המספרת- ליהי : ביום בהיר וחמים היו זוג זחלים ירוקים, הם הסתובבו ביער כדי לחפש בית כי האמא זחלית היתה בהריון.

אמא – דינה : אנחנו צריכים בית חדש, בוא נראה את העץ הזה, הוא נראה בית טוב מאוד בשבילנו.

אבא – דניאל : גם אני חושב כך

המספרת – ליהי : הזוג זחלים נכנסו בנתיים לביתם החדש והאמא זחלית ילדה את התינוק, אבל היתה להם בעיה, הזחל יצא בצבע חום.

אמא – דינה : מה זה, למה הזחל תינוק שלנו יצא בצבע חום??

אבא – דניאל : אל תדאגי בואי ניגש לרופא זחלים.

אריאל הרופא : (בודקת את הזחל תינוק) הכל בסדר הזחל עוד קטן, כאשר יהיה בן 8 צבעו יהפך לירוק.

המספרת- ליהי : לאחר דיברי הרופא הם חזרו הביתה יותר רגועים.

אמא זחלה היתה עם התינוק, אבא זחל הכין תמונות ומשחקים לזחל הקטן והלך לאסוף בשבילם אוכל, הוא עשה כמה תיקונים בבית סידר את החלונות וגם את המיטה של התינוק.

הזחל גדל וגדל עד שהגיע לגיל 8

בוקר אחד התעורר הזחל בבהלה וצעק…

זחל ילד – אמא בואי מהר

אמא – דינה : מה קרה???

זחל ילד – ליהי  :  אני ירוק אני חושב שאני חולה.

אמא – דינה : לא, אתה לא חולה הצבע שלך פשוט השתנה לצבע ירוק.

המספרת – ליהי : הזחל הקטן היה עצוב, הוא חשב וחשב ועלה לו רעיון!!

זחל ילד – ליהי:  אני אצבע את עצמי לצבע חום בחזרה

המספרת – ליהי : הזחל הקטן צבע את עצמו ומאז הרגיש שוב שמח

סוף!!!

ארמון  הממתקים

בכל לילה, בשעה 7:00, אמא של לילי ויונתן מקריאה להם סיפור לפני השינה. הפעם היא ספרה להם על ארמון שעשוי ממתקים. בארמון גר מכשף ושמו רידור, ואת האמצע והסוף לא היה בסיפור. לילי ויונתן התאכזבו מאוד ונאלצו לישון, כי לא היה את האמצע ואת הסוף של הסיפור. נתנה אמא ללילי נשיקה וליונתן נשיקה בלחי ואמרה להם לילה טוב.

יונתן עצר את לילי לפני שהיא הלכה לישון ואמר לה: ” בואי נחלום על הסיפור שאמא הייתה אמורה לספר לנו ונחלום על האמצע והסוף של הסיפור “. רעיון מצויין אמרה לילי והם ישנו וחלמו שהמכשף הוא רשע והוא גר בארמון ממתקים, והם פתאום ראו את הארמון של המכשף. הם רצו לאכול מהארמון חתיכת שוקולד אבל  ידעו שזאת מלכודת. השער היה סגור ויונתן ראה כלב מלכותי ואמר לכלב: ” האם אתה יודע איפה המפתח? ”  הכלב אמר ליונתן: ” הסתכל לימינך, שם נמצא המפתח” והכלב הלך. מצא יונתן את המפתח ולילי אמרה: ” כל הכבוד נלך עכשיו ונפתח יחד את השער” ובדיוק השומרים ששמרו על הארמון נרדמו.

לילי ויונתן הלכו על קצות האצבעות . כדי לא להעיר את השומרים. הם עלו במעלית המלכותית שכולה עשויה ממתקים לקומה של המכשף ודפקו בדלת.

המכשף  לא היה בביתו והשאיר את הדלת קצת פתוחה. נכנסו לילי ויונתן בשקט לבית פתאום יונתן דרך על לבנה ונפל עליו כלוב. אמרה לילי: “יונתן  אני אשחרר אותך”. המכשף בדיוק חזר לביתו ופתח את הדלת… לילי התחבאה מאוחרי הוילון ופחדה. המכשף ראה את יונתן בכלוב ואמר: ” תראו תראו מישהו חשב שהוא יצליח לפרוץ אליי ועכשיו יהיה לי מרק מצוין. פחד יונתן ובכה ואז לילי יצאה מהוילון ואמרה: ” לעולם לא! ” דחפה לילי את המכשף לתנור בו תכננן לבשל את יונתן והמכשף נשרף. ואז הם התעוררו והבינו שהכל היה רק חלום.

הסוף.

מאת: רום בר

כיתה: ב4

הכדור

יום אחד באו דני, רן ואור לגינה. הם שיחקו בכדור. הם לא ראו את השלט שהיה על הגדר: “זהירות כלב”. לאחר זמן מה שהם שיחקו מסירות בכדור. דני העיף את הכדור מעל הגדר ישר אל תוך החצר שבה הכלב ישן. הכלב התעורר, יצא מהמלונה שלו וראה את הכדור, דני. אור ורן שוחחו איך לקחת את הכדור מן הכלב?

הכלב הקפיץ את הכדור

ופתאום!!! אור אמר: אולי יש כאן מישהו.

ואז הם צעקו: יש כאן מישהו?

דן ששמע אותם יצא מבתו וראה שלושה ילד וכדור,

ואז הוא הבין  שנפל להם הכדור,

הוא הרים את הכדור, ונתן להם את הכדור.

דן אמר: תלכו מפה שלא יפול הכדור שוב פעם,

הם הלכו משם לבית,

לפני שהם הלכו רן אמר: שמחר נפגשים בבית שלו. ונעשה מסיבת פיג’מות

הם אכלו, שתו, צחצחו שינים ואמרו להורים. אם אפשר ללכת מחר אל רן, והם הסכימו

הם הלכו למיטה שמחים והם ישנו

מאת: אור גפני

כיתה: ב-1

המכה של דניאל

יום אחד דניאל יצא לרכוב על האופניים בגינה. הוא ראה לפניו עץ גבוה עם ציפור על הענפים. דניאל המשיך לרכוב עד שלפתע נתקע בעץ. הוא נפל מהאופניים וקיבל מכה חזקה ברגל.         דניאל שכב על הקרקע ובכה. אמא שלו שמעה אותו בוכה, רצה אליו ושאלה אותו “מה קרה?”. דניאל ענה שהוא נפל מהאופניים בגלל שרצה לתפוס את הציפור. דניאל ואימו נסעו לבית חולים. הרופא בדק אותו ואמר לו שרגלו הימנית נשברה ועליו לשים גבס. בהתחלה הוא התבייש ולא רצה שישימו לו את הגבס כי פחד שיצחקו עליו. בסף הוא התגבר וחזר הביתה עם הגבס ברגל.

אמא שלו פינקה אותו בממתקים ודברים שהוא אוהב.

מאת: רן ליברמן

כיתה: ב’1

הקופסה

ביום בהיר אחד ראיתי בחדרי קופסה, הייתי מאד סקרנית לראות מה יש בקופסה.

זה סיקרן אותי כי כשנגעתי בקופסה הרגשתי שיש שם משהו שווה ערך.

רציתי לראות מה זה ופתאום אני שמה לב שצריך קוד כדי לפתוח את הקופסה.

ניסיתי כל מיני מספרים אבל לא גיליתי מה הקוד.

פניתי לאמא, אמא אמרה לי לפנות לאבא, אבא אמר לי לפנות לסבתא וסבא וגם לשכנים.

אבל אף אחד לא הצליח לעזור לי.

נזכרתי שפעם נתנו לי קוד אבל לא ידעו למה צריך אותו אז חשבתי לעצמי אולי ננסה ניסיתי והצלחתי פתחתי את הקופסה וראיתי שם אבן נוצצת שנראת כמו יהלום.

הראתי לאמא ולאבא את האבן הנוצצת והם הרשו לי להשאיר אותה בחדר שלי.

מאת: אלה ליבדרו

כיתה: ב1

הקופסה

ביום בהיר אחד, דן חזר עם זיו אחותו מהגן ומהבית ספר. כאשר הם הגיעו הביתה דן הלך לחדרו ושיחק במחשב משחק שהוא אוהב. זיו אחותו שיחקה בבובות שלה. לפתע, נשמע צלצול בדלת זיו שאלה “מי זה”? אבל אף אחד לא ענה. אז זיו קראה לדן : “דן אתה יכול לבוא” דן אמר : “אני באמצע משחק” זיו אמרה: “מישהו צלצל בדלת והוא לא עונה לי” דן בא עם זיו לדלת ,דן התבונן דרך חור המנעול ולא ראה אף אחד.  דן וזיו פתחו את הדלת וראו קופסה מונחת על הרצפה. דן אמר : “מה כל כך חשוד בקופסה” זיו אמרה: אולי יש שם משהו מסוכן! “אולי שם את הקופסה גנב צלצל בדלת וברח ויש בפנים פצצה ואנחנו יכולים למות” ח ח ח  ח צחק דן, “את מדברת שטויות”, בואי נפתח את הקופסה ונראה מה יש בתוכה הם ניסו לפתוח את הקופסה, אבל היא לא נפתחה. אז הם התקשרו ל… מיכל, אלה, מאיה, יאיר ודני החברים שלהם. כעבור חצי שעה החברים באו לביתם מיכל ניסתה לפתוח את הקופסה מהצדדים אבל זה לא הצליח אלה אמרה: “נראה לך ככה” אלה ניסתה מלמעלה ולמטה וזה לא אבד גם לה. מאיה אמרה: “ניראה לי שיש כאן קוד סודי אבל היא לא מצאה את הקוד” . יאיר צחק “אני מציע שנזרוק את הקופסה על הרצפה אבל היא לא נפתחה כי היא עשויה ממשהו קשה” דני צחק: “נראה לי שצריך לשיר ולרקוד את ריקוד הציפורים הוא רקד ושר את השיר  ולהפתעתנו הקופסה נפתחה ומה היה בקופסה? המון ממתקים כל החברים שמחו ואכלו ונהנו.

מאת: יאיר בן חן

 כיתה: ב1

משחק הכדורגל

פעם אחת דני הלך לשחק כדורגל עם החברים שלו בגינה.

הם שיחקו והיה להם מאוד כיף.

ופתאום הקבוצה היריבה של דני הבקיעה לקבוצה של דני גול.

הקבוצה של דני אמרה שלא היה גול ושני הקבוצות התחילו לריב בניהן.

הם רבו הרבה זמן עד שדני החליט שהוא הולך לבית שלו וקורא לאמא ואבא שלו

שיעזרו לפתור את הבעיה.

אבא ואמא של דני באו לגינה ופתרו את המריבה ואז הם המשיכו לשחק.

לאחר מכן דני היה עייף וחזר הביתה הלך להתקלח אכל ארוחת ערב והלך לישון.

דני קם בבוקר והלך עוד פעם לשחק עוד פעם בגינה עם החברים

אבל לא היה שם אף אחד אז הוא חזר הביתה.

מאת יהלי נדלר

כיתה: ב1

לבד ביער

מאת: נועה רוזנבלום , ב’ 1

אתמול היה לי משמעם בבית, אז יצאתי לחצר לשחק עם יואב ושיר בכדור.

פתאום הכדור התגלגל והתגלגל לכיוון היער. אמרתי לשיר ויואב : “אני אלך להביא את הכדור”.

הלכתי ליער אחרי הכדור וכבר לא ראיתי את החצר של יואב ואת הכדור.

הבנתי שאני באמצע היער ואני לא יודע לאן ללכת. נלחצתי קצת והסתכלתי ימינה ושמאלה וחיפשתי מישהו יוכל לעזור לי. לאחר מכן החלטתי שצריך לקרוא לעזרה וצעקתי : “הצילו! הצילו!” אבל אף אחד לא היה שם.

השמש שקעה והתחיל לרדת גשם. מצאתי מחסה בבית עץ שהיה באזור. אני הייתי מאד -מאד רעב, פתחתי כמה מגירות ומצאתי באחת מהן תפוח ישן. אכלתי ואכלתי עד שהבטן שלי כאבה ולבסוף נרדמתי.

בבוקר הגיעו ילדים לבית העץ ולא שמו לב אלי כי ישנתי מתחת לשולחן. הם פתחו את המגירה ואמרו: “מישהו פרץ אתמול לבית העץ שלנו! ” מרוב הרעש, התעוררתי בבהלה .

הילדים מצאו אותי והיו נחמדים אליי. הם התקשרו להוריי והוריי באו לקחת אותי.

אמא ואבא שאלו אותי הרבה שאלות. היינו מותשים ועייפים אבל הכי חשוב  שחזרתי הביתה בשלום בסוף .

מאת: שי לינדנר
כתה: ב 1

הכלבה שהלכה לאיבוד

ביום בהיר אחד יעל הלכה לקנות לה כלבה.

היא קנתה לה מלונה וכל מה שצריך: אוכל, שמיכה ועוד….

בצהריים ,יעל חיפשה את הכלבה במלונה והיא לא מצאה אותה!!!

יעל חיפשה בבית והיא לא מצאה.יעל חיפשה גם ברחוב והנה היא הכלבה

משתוללת בבוץ.

יעל אמרה לכלבה: “את חייבת להיכנס למקלחת, כולך בוץ”.

יעל קילחה את הכלבה והכלבה סיימה להתקלח,יעל יבשה אותה, שמה לה

קצת לק בציפורניים ויעל אמרה בלחש: “יותר לא להתלכלך בבוץ”.

בסוף היא אמרה: “לכי למלונה, אני אכסה אותך בשמיכה, לילה טוב”

כתבה ליאור פסח ב3

שם הסיפור: עשיר או עני

פעם היה זוג עשיר בשם מופי ורפי אורלנסקי.הם חיו בארצות הברית.

היו להם 7 ילדים ,הרבה דודים ודודות סבים וסבתות.בקיצור משפחה מורחבת.

יום אחד מופי ורפי החליטו שהם רוצים לנסוע לגרמניה עם שבעת ילדיהם לטיול לכמה חודשים. כשהם הגיעו לגרמניה התברר להם שאת כל כספם הם בזבזו בדיוטיפרי.הם הגיעו לבית שהם שכרו בגרמניה וחשבו מה לעשות.

הילדה לינוי הציעה: “קנינו הרבה דברים בדיוטי פרי אז את מה שאנחנו לא צריכים נמכור ואנחנו הילדים מכיוון שאנחנו יודעים גרמנית אנחנו יכולים לנקות אצל השכנים בביתם ולהשקות את העציצים שלהם ולהרויח כסף ואם יהיו שכנים מארצות הברית זה יהיה אפילו יותר טוב כי אנחנו נדבר באותה שפה “

דני: “רעיון מעולה אבל אני קצת עצוב כי אני מתגעגע לארץ שלנו”

מופי: “גם אני עצובה אבל נצא מזה בכך שנצמצם את כמות הדברים שנקנה ונצמצם בהוצאות”

רפי: “אני מסכים”

וכך הם עשו. הם עבדו קשה והתגעגעו מאד למשפחה בארצות הברית .אחרי שנה וחודשיים הם חזרו למעמד שלהם. חזרו להיות עשירים. והיה להם מספיק כסף לחזור לארצם ומשפחתם.

החלום המפחיד/ מאת יונתן חביב כיתה ב’4

באמצע הלילה קמתי במיטתי הרכה. הבנתי מיד שהתעוררתי מחלום מפחיד. בחלום הייתי בחדר שכולו לבן ופתאום הופיע נחש גדול והוא רדף אחרי והייתי מפוחד ומבוהל כי הוא רצה לבלוע אותי אבל הוא לא הספיק כי החלום נגמר.
כשקמתי, הרגשתי פחד ובהלה ואז קמתי למיטה של הורי, נשכבתי ונרדמתי. כשקמתי בבוקר סיפרתי לאימי על החלום והרגשתי גאה בעצמי שהצלחתי להתמודד עם החלום המפחיד לבד.

לולי בורח

ביום ראשון בצהריים כשדני חזר מבית הספר אמא של דני הכינה ארוחת צהריים. כשסיים לאכול דני רצה להאכיל את הארנב שלו שקוראים לו לולי.   

דני הוא ילד בן 6 ואוהב מאוד בעלי חיים. הוא אוהב לקרוא ספרים וגם לשחק בדומינו.

באותו יום ראשון בצהריים כשדני רצה להאכיל את לולי פתאום הוא ראה שלולי לא בכלוב!!! דני חיפש את לולי בבית אבל לא מצא. דני נבהל מאוד ובכה, הוא דאג מאוד ללולי הארנב שלו.

למזלו אמא שלו הייתה בבית. אמא של דני שמעה את דני בוכה והלכה לבדוק מה קרה. דני סיפר לאמא שלו שלולי הלך לאיבוד. אמא של דני חשבה על רעיון איך יימצאו את לולי. אחרי כמה דקות שדני ואמא שלו חשבו לאמא של דני עלה רעיון. שדני יחזיק גזר והארנב יבוא לאכול אותו וזה מה שהם עשו.  דני החזיק גזר והארנב התקרב אליו ואכל את הגזר.  דני ליטף את לולי ושם אותו בכלוב, שלא יאבד עוד פעם. בסופו של דבר לולי היה שבע ודני ואמא היו שמחים.

כתבה: נגה יונה

כיתה: ב-4

הקופסה/ הילה אנטון- ב’/1

ביום בהיר אחד הלכתי לבית הספר שלי, והבאתי איתי קופסה.

בקופסה היו שלושה יהלומים שסבתא שלי קנתה לי ליום הולדת ה 7 שלי.

כשהגעתי לכיתה, אחרי המורה, המורה כעסה עלי מאוד.

התאכזבתי מאוד.

לא ראיתי שבקופסה יש חור ושלוש היהלומים שלי התגלגלו בכל  רחבי בית הספר!!!

לא ידעתי היכן הם נפלו אז הסתובבתי בכל בית הספר 3 פעמים!

ופתאום… ראיתי 3 ילדים.

ילד אחד עם יהלום אדום..

ילד נוסף עם יהלום כחול..

ועוד ילד עם יהלום וורוד..

רצתי אחריהם ותוך כדי שרצתי אחרי הילדים, אמרתי  להם: “היי ילדים, תחזירו לי את היהלומים שלי! היהלומים היו בתוך קופסה, ובקופסה היה חור ואז היהלומים נפלו לי”.

הילדים עצרו ואמרו לי: “למה את מביאה יהלומים לבית הספר?”

עניתי להם: “כי סבתא שלי הביאה לי אותם ליום ההולדת ה 7 שלי וזה מאוד מאוד חשוב לי”.

הילדים החזירו לי את היהלומים ושאלו אותי אם הם יכולים להיות חברים שלי..

ועניתי שכן.

הסוף

הנעליים של מיה מאת ענבר פארינטה ב-4

אתמול בשעה 17:00 ירדה מיה לשחק בגינה שליד הבית, שהתעייפה חלצה את נעלייה ונרדמה מתחת לעץ .

כאשר מיה התעוררה,היא לא ראתה את הנעליים שלה,היא חיפשה בכל הגינה ,בדשא בנדנדות ואפילו בפחים אך הנעליים נעלמו.

מיה היתה מודאגת: “אם אמא תכעס זה יהיה מאוד לא נעים” ,היא ביקשה מחברותייה שיעזרו לה לחפש את הנעליים,הן חיפשו בכל פינה אך לא מצאו.

מיה היתה עצובה מאוד ופחדה לספר לאמא מה שקרה אך בדרך הביתה היא נזכרה שאמא תמיד אומרת לה שהיא יכולה לספר לה הכל בלי לפחד, גם דברים טובים וגם רעים וכבר מיה הרגישה טוב יותר.

שמיה נכנסה הביתה,היא רצה לאמא וסיפרה לה את מה שקרה עם דמעות בעיינים, אמא נתנה לה חיבוק גדול ובכלל לא כעסה ,היא אפילו שמחה שמיה סיפרה לה את מה שקרה.

אמא אמרה למיה שהיום בבוקר היא טיילה בקניון וקנתה לה מתנה, מיה שמחה מאוד ורצה לפתוח את המתנה. בתוך הקופסא היו נעליים חדשות יפות מאוד ומיה כבר לא היתה עצובה יותר, היא חיבקה  את אמא וביקשה סליחה שאיבדה את הנעליים.

מסקנה : גם אם מפחדים לומר את האמת חייבים להתמודד איתה כי האמת תמיד מנצחת.