סיפורו הצורב של יאנקו

הכל היה טוב לפני כמה שנים , עד שהנאצים התחילו לתקוף.

בהתחלה לא חשבנו כלל שמשהו נורא כמו שואה יכול לקרות לנו היהודים. הייתי ילד למשפחה עשירה אבי היה מנהל עסק מצליח , עם קשרים בממשלה . לעיתים היה אבי חוזר מאוחר מעבודתו ולא דיבר עם אף אחד, פשוט נכנס לחדר עבודתו ועבד.

אמי לא עבדה ,כל היום הייתה בבית וניקתה את ביתינו. מאד אהבתי את אבי ואת אמי.

בשנת 1939 אמרו לנו לארוז כמה מזוודות קטנות ולצאת מהבית . ראיתי אנשים מוכרים מעבודתו של אבי שביקשו ממני להיכנס למכונית. לא רציתי להיכנס אבל עבדיו של אבי הכניסו אותי בכוח למכונית.

לאחר כמה דקות אבי נכנס למכונית והתחלנו לנסוע. במהלך הנסיעה שאלתי את אבי “לאן נוסעים?” הוא לא ענה , לאחר כמה רגעים מצאתי את עצמי בתחנת רכבת. אבי אמר לי להיכנס מיד, לא סירבתי ולאחר כמה דקות התחלנו בנסיעה.

לא ידעתי לאן נוסעים אבל לא זה עבר בראשי אלא הנסיעה עצמה שהייתה צפופה , היה ריח לא טוב והייתה לי בחילה כיוון שלא הפסקתי לטרטר מצד לצד.

  ראיתי דרך החלון שדות וכרמים עוברים על פניי כשלאט לאט הנופים מתחלפים ליערות שרופים פחדתי. לאחר כמה שעות של נסיעה שבה אנשים הקיאו, עשו את צרכיהם ואפילו מתו בקרון עצרנו.

סוף סוף אמרתי לאמי ורק כשחשבתי שהגרוע מכל עבר ראיתי חייל גרמני מפריד בין גברים לבין נשים וילדים. שאלתי את אמא “מה הוא עושה להם?”  “הוא מפריד בין גברים לנשים וילדים”  “הוא יעשה כך גם לנו?”  “כו חמודי” אמרה אמי וכמעט שבכתה. רצתי אל אבי וחיבקתי אותו חזק חזק. הוא אמר לי שהכל . . יהיה בסדר אבל ידעתי שלא. התחלנו ללכת לעבר היציאה ואני לא עזבתי את אבי, אמרתי לו שאני אוהב אותו וכשהוא רצה להשיב לי אבל הוא לא הספיק, החייל הגרמני תפס אותו בכוח ולקח אותו לטור השני. ראיתי את אבי מתרחק ממני וידעתי שלא אראה אותו לעולם.

התחלנו ללכת בשיירה ארוכה של ילדים ואמהות כשחיילים גרמנים דוחפים אותנו פנימה.

הייתי עם התוכי שלי שלא הפסיק לצווח ולצרוח. החיילים הגרמנים אמרו לנו להיות בשקט או שיירו לנו בתוכי, מיד השתקתי אותו.

לאחר כמה שעות של הליכה הגענו למחנה ענק שנקרא גטו עם חומות גבוהות , חוטי טייל עבים והייתה אווירה מצמררת.

לפני שנכנסנו עמודי אנשי האס אס וכל אדם שנכנס לגטו גילחו לו את כל השיער.אמרתי לאמי שאיני רוצה שיורידו את שיערי , אבל היא אמרה לי “יאנקו שלי אין

 ברירה” אז המשכתי להתקדם לעבר הגטו וראיתי ילדים ממשפחות אחרות שנלקח להם כל רכושם, התחלתי לחשוב מה יקרה אם יקחו לי את דבריי הפרטיים

ולאחר חמש דקות בא נאצי ולקח לי את כל רכושי היקר.

 בגטו פגשתי שני חברים חדשים לאחד מהם קראו “ג’וני” ולשני קראו “טימי” ” שיחקתי איתם וחלקתי איתם את זמני בעיקר אהבתי יותר את טימי , הוא היה   חולק איתי את זכרונותיו ומדבר איתי על ארצות הברית ואיך היה כיף להתגורר שם.

הייתה את הפעם הזאת שהגנבנו לחמים מהמאפייה בגטו והתחלקנו בכיכר הלחם בינינו.

פעם בשבוע הייתי גונב אוכל ומביא לאמא, כמעט תפסו אותי אבל הייתי מוכן לעשות הכל בשביל אמא.

היה ממש קשה בגטו , בקושי ויכולנו להתקיים שם , חוץ מלשחק עם חבריי הטובים לא היה לי דברים אחרים לעשות והשתמעמתי שעות על גבי שעות עד שחבריי יתפנו לשחק איתי.

 יום אחד בדומה לשאר השבוע  הלכתי להביא אוכל לאמי,  בדרך חזור לגטו ראיתי חייל גרמני מביט בי ונועץ בי את עיניו השונאות . לפני שהספקתי לומר משהו החייל התחיל לירות עליי . ניסיתי לברוח אבל חמש כדורים פגעו בשתי רגליי החלשות,ולפתע הכל התחיל להסתובב ולהחשיך סביבי.

כאשר התעוררתי ראיתי את אמי מסתכלת עליי בדאגה , שמעתי אותה שואלת אותי יאנקו שלי אתה בסדר? עניתי לה חלושות שכן. לאחר 5 דקות הגיע הרופא ואמר לי ” אני מצטער , אבל אנחנו חייבים לכרות לך את רגלייך”. פרצתי בבכי ואמרתי לאמא שלי שאיני רוצה להמשיך לחיות את החיים האכזריים האלו.

הניתוח התבצע כמה שעות לאחר הבשורה הנוראה שלא אדרוך על רגליי יותר לעולם. שמו לי רגליים תותבות והביאו לי כיסא גלגלים..

לאחר חודש כבר התרגלתי להרגשה של רגליים תותבות וישיבה ממושכת על כיסא גלגלים, שכבר הספיק לחטוף כמה שריטות , ומצבי הידרדר בכך שהפלילו אותי בגניבה של לחמים ותפוחי אדמה והכו אותי גרמנים נאצים.

התחיל להימאס לי מכל המצב הזה והחלטתי לברוח.

מקווה שאצא מזה בחיים

יאנקו.