אילון ג’רבי וכפיר ברוקס

צווחה קרעה את שמי הלילה האפלים, התעוררתי סחוט מזיעה ובגדי היו רטובים כמו סמרטוט הנזרק לים הסוער. לבשתי את החולצה המשובצת שלי וניגבתי את הזיעה מעל פניי. כמו בכל בוקר, הרתחתי מים חמים, הכנתי חביתה ואכלתי לחמנייה טרייה. שמעתי רעש וקראיות נצחון מחצר הבית של הילד המוזר שגר מולי. שמו היה… יאנקו! נזכרתי. השקפתי מחלוני השבור לכיוון יאנקו ושמתי לב ששני ילדים באו לבקר אותו, “זה חדש” חשבתי לעצמי.

נזכרתי שבילדותי נהגתי לשחק עם חבריי איציק ושרה תופסת בחורשה בקרב ביתנו. איציק היה התופס, אני ושרה רצנו לטפס על אחד העצים ולהתחבא. רק רשרוש העלים וריח הטל מהבוקר אירחו לנו חברה בזמן שאיציק שראינו את איציק מחפש ביסודיות בכל נקיק ומאחורי כל סלע. בכל פעם שדרך על עלה יבש אני ושרה החלפנו מבטים וגיחכנו.

רעש מנועים הפר את הדממה שהייתה. אלו היו מטוסי הצבא הנאצי טסו בשמיים הכחולים והטילו מטר של פצצות לעבר הכפר. רסיסים עפו והשימו צליל חד וצורם בזמן שפגעו בשרה בפלג גופה העליון. היא נפלה לקרקע ואני ואיציק רצנו  לכיוונה. סחבנו על כתפינו את גופה הפצוע של שרה והתחלנו לרוץ במהירות לכיוון בית. הגענו. הבית היה הרוס וגגו עולה באש כאשר הריח הנורא ממלא את האפים שלנו וחונק אותם.

השעון צלצל אכלתי אכלתי עוף צלוי עם סלט ירקות. הלכתי לישון את שנת הצהריים שלי במיטתי. לא הצלחתי להירדם ממחשבות על המקרה שקרה עם איציק ושרה. התחלתי להזיע, סחוט מים כמו בבוקר, הרגשתי את הלב שלי דופק במהירות וצמרמורת עברה בכל גופי. הבזקים הולכים ושבים של הבית השרוף ושרה הפצועה הופיעו. ציוץ הציפורים התחיל לעצבן אותי וסגרתי את כל חלונות הבית כדי להיות לבד. ניסית להירדם, להירגע ולהפסיק לחשוב על מה שקרה.

קמתי לפני ציוץ הציפורים, לפני שהשמש צבעה את השמיים בגוון אדמדם בהיר בשילוב של כחול כהה. לפני קולו של התוכי המעצבן וצלצול השעון. ניסיתי להמשיך לישון אך בכל פעם שעצמתי את עיניי נזכרתי בקול המטוסים הגרמניים. הלכתי לספרייה לנסות לברר מה קורה לי ומדוע אני לא מצליח להירדם בלילות. מצאתי ספר שנקרא “האדם מחפש משמעות” וראיתי שאני לא היחיד שזיכרונות העבר רודפים ומפריעים לו. הלכתי לספרנית והיא הסתכלה עליי במבט עייף ומופתע. “אתה מוכר לי” אמרה בקול רך בזמן שבחנה את לבושי הלבן. היא אמרה לי ששמה הוא שרה ונדהמתי לראותה על כיסא גלגלים אפור מבריק. קולו אזעקה צורם וחזק היה ואז זה היכה בי זו שאלתי אותה אם היא הכירה בילדותה ילד בשם יעקב ברקוביץ’.

הסתכלה עליי במבט חושד ואפל ואמרה “כן אבל לא ראיתי אותו מאז התקפת המטוסים על הכפר שלי” בקול רועד ומפוחד. הסתכלתי על תווי הפנים שלה, משהו בה היה נראה לי מוכר. “שרה!” צעקתי בקול רם בספרייה הריקה ורצתי לחבק אותה. אזעקה שנייה נשמעה באזור העיר הגדולה תפסתי את כיסא הגלגלים של שרה ודחפתי אותה לכיוון המקלט הציבורי בזמן שקולות פיצוצים ויריות נשמעו ברקע. מרחוק ראיתי שני ילדים דוחפים את יאנקו הצעיר על כיסא הגלגלים שלו ואחד מהם החזיק את התוכי שלו. שרוכי הילד שדחף את כיסא הגלגלים הסתבכו בין גלגלי הכיסא והם מעדו על האספלט האפור, דחפתי בעדינות את שרה אל תוך המקלט. רצתי להרים את יאנקו ואת כיסא הגלגלים שלו וליוויתי אותו ואת הילדים לתוך המקלט.

המקלט הציבורי היה חשוך, אפל, קודר ולח. ילדים נשים ואנשים זקנים ישבו על הרצפה הרטובה הקרה וקול בכי של ילדים ונשים שהתאבלו על קרובי משפחותיהם. ראיתי את יאנקו וחבריו בפינת המקלט, יאנקו היה חיוור ורועד מפחד. כמוני וכמו שרה הזיכרונות הציפו אותי התחלתי להזיע בכל פעם שעברו מעלינו מטוסים גרמניים. הרעש נחלש והשמיים התבהרו מעשן מטוסי הקרב. אישה אחת הוציאה את ראשה מחוץ לדלת המקלט וחיוך מבצבץ על פנייה.  ליוויתי את שרה חזרה לביתה ובדרך ראינו אנשים מסתובבים ללא מעש מבוהלים ומפוחדים ממה שקרה. חזרתי הבייתה ללכת לישון ולהתחיל יום חדש.

המצאנו את הדמות של יעקב ברקוביץ’ כי רצינו נקודת מבט של  אדם עם ניסיון שכבר חווה את המראות הללו. רצינו להיות מקוריים ולבחור בדמות שונה. עדיין גרמנו לשתי העלילות של “יאנקו בעיר התחתית” ושל הסיפור שלנו להיפגש בנקודות משמעותיות בחוויות של שתי הדמויות הראשיות. עזרנו אחד לשני ובכל פעם שמישהו הציע רעיון האחר הוסיף ופיתח אותו. בסה”כ הייתה חוויה מהנה ומעניינת.