.בישלתי ארוחת ערב לילדי מוישה, מיכאל, יאנקו ובעלי יאשה שבדיוק חזר מהסופה שבחוץ עם עצים לאח

.פתאום נשמעה דפיקה חזקה בדלת,הם ביקשו שנפתח, פתחתי את הדלת וראיתי שני חיילים מגודלים מהצבא עומדים

 הם הודיעו לנו שמתחילה מלחמה ושצריך לקחת את יאשה להתכונן להגנה על המדינה, בנוסף לזה יש לו חמש דקות

להפרד מכולנו ולקחת כמה דברים.

נפרדנו ממנו בעצב רב, מיושה ומיכאל הבינו שהוא צריך ללכת ונפרדו ממנו אבל יאנקו לא הבין למה הוא צריך לעזוב אותנו והתחנן אליו שלא ילך, יאשה אמר לו שהכל יהיה בסדר ושעוד מעט ניפגש.

  עברו שבועיים מאז שלקחו לנו את יאשה ונשמעה עוד פעם דפיקה בדלת, הפעם עמדו שני חיילים מצבא שלא הכרנו.

 מדיהם היו בצבע חאקי עם סמל מוזר שנראה כמו איקס אבל עם המשכים בקצוות בצבע אדום, שחור ולבן.הם היו נראים לחוצים וכוחניים, הם עוד לא אמרו לנו מה צריך לעשות וכבר הבנתי שלא משנה מה הם אומרים לנו, אנחנו צריכים לעשות .זאת

הם אמרו לנו שאני והילדים צריכים להתפנות מהבית ויכולים לקחת רק דבר אחד שחשוב לנו

 יאנקו ביקש שניקח את התוכי, מיכאל ומוישה רצו שניקח דברים יותר חשובים כמו בגדים ואוכל אבל לא רציתי שיאנקו יהיה בודד אז לקחנו את התוכי ויצאנו  לרחובות.

  בחוץ היו מאות אנשים שמחכים לעלות לרכבות הצפופות הישנות שנראות כאילו הן עומדות להתפרק כל רגע.  י

בסוף עלינו לרכבות והתחלנו לנסוע. יד

רכבות היה חולי וחוסר מזון גדול מאוד אנשים פשוט מתו אחד אחרי השני, כיכר לחם למשפחה אחת ביום ולמרות

שביקשנו עוד, הם לא נתנו לנו. לא היו מיטות או שמיכות אז ישנו על הרצפת הרכבת הקרה

מיכאל נתן כמעט את כל האוכל שלו ליאנקו , שאלתי אותו למה? הוא אמר בגלל שיאנקו רעב והוא עדיין קטן, התחננתי אליו שיאכל אבל הוא לא הסכים.

ממש לפני שהגענו מיכאל חלה , הוא לא הצליח לזוז, הזיע זיעה קרה והיה לו קר מאוד.

לאחר שבועות ארוכים של נסיעה הגענו לבית החדש. הוא היה קטן מן הבית הקודם שלנו.

בגלל המחסור במקום בשכונה, גרנו בבית הקטן עם עוד שבע משפחות

אחרי ימים אחדים מיכאל מת, כנראה מחוסר מזון .זה היה אובדן גדול וקשה לכל המשפחה וגם למשפחות שגרו איתנו

היה חנוק בבית אז החלטנו לצאת לרחובות.

בחוץ אנשים היו פשוט נופלים ברחוב ומתים מרעב ומחלות, זה היה מראה זוועתי לראות את כל האנשים המתים ברחוב, והאנשים שהעמיסו אותם על עגלות כאילו הם היו בהמות אבל התרגלנו.

היינו מאוד רעבים, קיבלנו רק פרוסה אחת ביום וגם ממנה קצת הלך לתוכי כל פעם.

יום אחד הבנים שאלו אותי למה אנחנו פה, מה עשינו שכלאו אותנו?

לא הייתה לי תשובה בשבילם כי גם אני לא הבנתי מה משותף פה לכולנו, למה כלאו פה את כולנו.

.אחרי כמה חודשים, החלטתי שנמאס לי מה”כלא” הנוראי הזה

אמרתי לבנים שאנחנו צריכים לצאת מכאן מהר אבל הם פחדו, ניסיתי לשכנע , פה יפגעו בנו, אנשים פשוט נופלים ומתים ברחוב אתם גם רוצים להיות חלק מזה?!. הם אמרו לי שאם ננסה לברוח, יתפסו אותנו ויהרגו אותנו אבל בכל מקרה החלטתי שנברח גםא אם אני אצטרך לעשות את הכל לבד עד הרגע האחרון.

התחלתי לתכנן את הבריחה שלנו והיא תהיה כך:

בלילה, אחד הילדים מהמשפחות שגרות איתנו יעשה את עצמו מקיא, ואז השומרים יבואו לראות מה קורה שם ובזמן הזה אנחנו נטפס מעל הגטו ונברח ליערות.

שהילדים שמעו את התוכנית, הם מיד הסכימו וכבר באותו לילה ביצענו את התוכנית.

השכנים הסכימו לעזור לנו והתחלנו.

אחד הילדים שלהם עשה את עצמו מקיא והשומרים באו לראות ואנחנו יצאנו מהדירה והתחלנו לרוץ והסתכלנו אחורה לבית שאליו לעולם לא נחזור, יאנקו נתקע באחד השומרים בזמן ריצה, אמר סליחה והמשיך.

השומר קלט שהוא יהודי והתחיל לרדוף אחריו ולקרוא לתגבורת.

יאנקו נפל על הכלוב של תיאודור התוכי ומוישה הגן עליו מהיריות של הנאצים ודימם למוות, הוא לא הצליח לכסות את הרגליים יאנקו והוא לא הצליח ללכת.

לקחתי אותו ואת הכלוב על הידיים והתחלתי לרוץ שהנאצים בעקבותינו.

  טיפסתי על הגדר, יאנקו הביא לי את תיאודור ועזרתי ליאנקו מבחוץ ואחרי כמה דקות, הוא הצליח לעבור, תפסתי אותו המשכתי לרוץ שיריות הנאצים נשמעות מאחורינו.

הגענו ליער והורדתי את יאנקו על השלג ויצאתי לחפש לנו אוכל וקרשים למדורה.

פתאום שמעתי את יאנקו צורח וישר רצתי אליו והוא אמר לי שהדם ברגליים שלו לא מפסיק לזרום, לקחתי שלג והנחתי לו על הרגליים כדי שהרגליים יתקררו וככה גם לא.

יכאב לו וגם הדם יפסיק לזרום בהתחלה זה לא עזר אבל אחר כך זה נרגע אבל הוא לא הצליח לזוז מרוב כאבים, באותו רגע הבנתי שהוא כנראה לא יכול להזיז את הרגליים לנצח, הוא היה מלא פצעים בכל הגוף.

שאלתי אותו אם הוא יסתדר לבד בזמן שאני אלך לחפש לחפש אוכל וקרשים והוא אמר שהוא ינסה.

היה חשוך וקר ביער ובקושי היה משהו לאכול אבל בסוף מצאתי כמה שיחי פטל, קטפתי וחזרתי.

יאנקו נרדם על השלג, הערתי אותו לאכול, הוא אכל הכל מהר אז הלכתי לקטוף עוד כמה בשבילי.

שחזרתי יאנקו כמובן כבר ישן, נשקתי לו במצח ובאתי לנשק גם את מוישה אבל אז נזכרתי שהרגו אותו.

אני עדיין לא מאמינה שהוא כבר לא איתנו

הלכתי לישון על השלג הקר בתקווה שמחר יהיה יותר טוב.

קמתי בבוקר והלכתי לקטוף עוד פטל.

בדרך ראיתי נאצים שמסתובבים באזור, ישר רצתי לכיוון יאנקו, הערתי אותו ואמרתי לו שהנאצים יבואו עוד מעט ושצריך ללכת מהר.

הרמתי אותו ורצתי , ראיתי מרחוק את הים והבנתי שזאת יכולה להיות ההזדמנות שלנו לברוח מכאן.

בדרך לים ראינו עוד קבוצת חיילים ובמזל הם לא שמו לב אלינו, המשכנו לרוץ לים.

אחרי כמה שעות הגענו לים וראיתי שם מעבורת, לא ידעתי לאן היא מובילה אבל הייתה לי הרגשה טובה, עלינו למעבורת ושם היו המון אנשים, בכל הגילים והיה שם איש אחד עם סיפורים מעניינים שהיה על כיסא גלגלים גדול ויפה, הוא החליט שיאנקו צריך את הכיסא יותר ממנו ונתן לו אותו.

קיבלנו קצת יותר אוכל בכל יום אבל גם שם הרבה אנשים מתו גם מרעב וגם מהמחלות הרבות ששררו שם, גם האיש על הכיסא גלגלים,

זה היה אובדן גדול לכולם, ואני במיוחד שנזכרתי במוישה ומיכאל האהובים שלי שאותם כבר לא אפגוש וכמובן גם יעקב בעלי שאני לא יודעת מה איתו.

עברו כמה שבועות והגענו לארץ ישראל הקדושה.

התחלנו להתהלך ברחובות וכמה אנשים באו אלינו ושאלו אותנו מתי הגענו לפה, ואמרנו להם שרק עכשיו הגענו לפה, הם אמרו לנו שהם עוזרים לאנשים שעלו למצוא דירה ושנבוא אחריהם, הלכנו איתם.

הגענו לבית גדול ויפה עם חצר פתוחה, תיאודור השתולל מהתרגשות וצווח, הרגענו אותו.

בבית הייתה ספריה גדולה ויאנקו אמר שהוא רוצה לקרוא אז לימדתי אותו לאט לאט, אות אחר אות והוא הצליח יפה ומהר מאוד וישר עבר לספרים הגדולים.

בבית היה מעיל עור שחור וגדול ונתתי אותו ליאנקו לכסות את הצלקות והפצעים הוא שמח מאוד.

חיפשתי אוכל בבית וגיליתי מרתף שבו היה המון אוכל שעזר לנו להתחיל בארץ.

יצאתי לחפש עבודה ולהכיר את הארץ שאליה אבות אבותי חלמו להגיע ואני הגשמתי את החלום!

רק עצוב לי שמיכאל ומוישה לא זכו להגיע לפה, אני כל כך מתגעגעת אליהם.

מצאתי עבודה במפעל, לא רחוק מהבית ואני אוכל לחזור הביתה ליאנקו באחת.

אני רוצה להיות איתו כמה שיותר ולשמור עליו שלא יקרה לו שום דבר, במיוחד עכשיו עם הפציעות הרבות שיש לו.

יאנקו החליט לשבת בחצר, על הכיסא עם המעיל שלו ועם הכלוב של תיאודור תלוי על העץ, הוא התחיל לקרוא המון ספרים!

במיוחד ספרי פנטזיה וכמובן ספרים של משחקים כמו שחמט ודמקה, שהוא תמיד אהב לשחק.

כל יום הלכתי למפעל וחזרתי באחת כשאני רואה את יאנקו יושב על הכיסא בחוץ, קורא ספר או משחק שחמט כשהכלוב של תיאודור תלוי לידו.

יום אחד חזרתי הביתה ולא ראיתי את יאנקו וגם לא את תיאודור, נלחצתי והתחלתי לצרוח לא הבנתי לאן הם נעלמו!

אנשים התחילו להתאסף בחצר הבית ולראות מה קורה

פתאום הגיחו יאנקו בפתח החצר יאנקו ושני ילדים שמעולם לא ראיתי קודם.

צעקתי על יאנקו שלא ילך שוב לעולם ולא יעזוב אותי ונתתי לילד שהיה קרוב אלי סטירה חזקה, הוא החזיק בלחיו והתסכל עלי במבט כועס.

התכופפתי אל יאנקו, החזקתי אותו והתחלתי לבכות על הכתף שלו, כל כך שמחתי שמצאתי אותו.

החבר שלו, שהיה קרוב אלי ברח וקרא לשני אחריו והוא בא. מאז לא ראיתי אותם שוב.

הסוף