לעולם לא אשכח שאמר שרעב

 יום שישי, הנרי בעלי עוד לא הגיע הביתה מהעבודה כי עוזר לבנות בית כנסת למען העיירה שלנו.

הייתה לי תחושה לא טובה. אני בישלתי, יאנקו ומרים שיחקו במשחק העץ החדש שהנרי בנה.

נרות השבת הדלקו בעוד זמן קצר , אני מוטרדת.

הסירים מלאי האדים מהמרק החם לכבוד שבת כבר מוכן, רעש צריבת הבשר הטרי על המחבת והאורז שמונח על השולחן כבר מתחיל להתקרר.

הנרי עוד לא הגיע הביתה.

פתאום נשמעו קולות של צרחות ובהלה, התינוקות בכו ללא הדף וכבר ניחשתי מי צריך להגיע… הגרמנים, שכבר נידו אותנו מכל אזור אפשרי.

הנרי בדיוק הגיע כולו נמרץ , אמר לאסוף את כל החפצים החשובים ולברוח.

אחותי, אחי,אבי ויאנקו לא ידעו דבר ורק הסתכלו על האנרי כאילו מפלצת ירוקה ומפחידה לפניהם.

צעקתי בבית:”קומו, תסדרו, תאספו הכל!”. ורק יאנקו פתאום אמר שרעב ולא הבין דבר.

הוצאתי במהירות צלחת לבנה ושברירית שנפלה על השטיח האדום היקר והתנפצה לרסיסים.

יאנקו נבהל והתחיל לבכות, בכי מפוחד. חסר הבנה. החזקתי אותו בידי והבטחתי לו שהכל יהיה בסדר.

 נשמעו קולות המהומה מתקרבות אלינו כמו ריצה בלתי פוסקת, דפיקות חזקות בדלת הפלדה החזקה והצרחות של אחותי לא מפסיקות להדהד לי בראש.

  הגרמנים לא מתייאשים ולא פוסקים בדפיקות עם אלותיהם.

רצתי ליאנקו בכל כוחי כדי להחביאו במרתף בשק תפוחי האדמה הגדול שהבאנו אתמול מהשוק אך לפני שהספקתי להחביאו הגיעו הגרמנים והוציאו אותנו מהבית כאילו אנחנו בהמות גדולות ומסריחות לפני השחטה.

הלכנו ברגל בתהלוכה ארוכה של יהודים מבוהלים ואני בטוחה שכבר לא תיגמר לעולם.

הלכנו לכיוון הרכבת המזוהמת והמגעילה שלעולם לא אשכח את ריח הדם שנזל מהזקנה עם השמלה הפרחונית שגססה על רגלי.

הנסיעה הייתה נוראית ואני הייתי בטוחה שיעבירו אותנו למקום אחר אולי לקרקוב.

הגענו, למקום הארור הזה  שלעולם לא אשכח. במקום הזה הפרידו אותנו, אבא שלי, אחי והנרי בצד אחד יאנקו, מרים ואני בצד השני.

יום יום והדאגות לא נפסקו חוסר האונים וחוסר הידיעה איפה המשפחה שלי? האם אבא מרגיש טוב? .

אני הייתי במחלקת המכבסות ומרים הייתה עובדת מטבח.

מדי פעם הייתה מצליחה להבריח אלינו חתיכת לחם כדי לשרוד. את יאנקו הצלחתי להחביא בחדרי עד שהייתי חוזרת.

פגשתי  את סמואל. נער נחמד שכל היום התרוצץ וברח. תפקידו היה להעביר מסרים בגדר בין בנשים לגברים.

ביום שישי קרא לי ורצתי אילו כאילו אני ילדה קטנה שמביאים לה סוכרייה וסיפר לי שבעלי ברח עם אבי ליערות.

“ומה עם אחי?” שאלתי בחוסר אונים וענה לי שנתפס בגדר ונרצח.

במשך חודשים רבים הנרי היה מעביר לנו לחם ותפוחי אדמה והינו מתחלקים עם כל בנות החדר שכמעט ולא הצליחו לשרוד.

אחד מהימים חיכיתי בשעה הקבועה, ביום הקבוע, במקום הקבוע והנרי לא הגיע.

לאחר שעות רבות סמואל הגיע אלי עם פנים נפולות וישר הבנתי מה קרה, הנרי ואבי מתו. צרחתי בבכי עמוק ורק יאנקו ומריים רצו אלי.

שבועות רבים הינו  באבל, לא יכולתי להתמודד עם זה יותר  אמרתי לעצמי שאני חייבת לברוח מפה אני כבר לא בת אדם אני חיה כלואה בתוך כלוב של רוע .

זה היה יום ראשון השבת של הגויים  תמיד היו פחות  פריצים  בגטו כך קראנו  להם. החלטתי שזה היום  לברוח.

?קראתי לסמואל ושאלתי אותו  מתי נוכל לברוח? איפה יש חור בגדר?  מתי הגרמנים לא מסתכלים על אזור המגורים של הנשים

הוציא דף מכיסו והרים אבן גיר לבנה מהרצפה, ורשם לי את כל הפרטים החשובים.

 יום חדש, יום הבריחה, שעה שש בבוקר והשמש רק מתחילה לקום ולהאיר את היום הזה כשכל “הפריצים” עוד ישנים בעמדות. אני קוראת את הדף שכרגע הדבר היחיד שמסמל לי אושר.

ברחנו, סוף כל סוף יצאנו מהמקום המזוויע כרגע אנחנו בתוך יער ענק, קפור הכלבים שחודר לנו לעצמות רק ניהיה גרוע יותר ורק חתיכת הלחם שהבריחה מרים אחותי מהמטבח נשארה.

הדרך לרוסייה הייתה נוראית.

פתאום שמענו ירייה נוראית, לא הבנו מאיפה זה בא.

לקחתי את יאנקו בידיי הקפואות ורצתי בכל כוחי, אפילו לא יודעת לאן. רק מאוחר יותר הבנתי שפגעו ליאנקו ברגליים.

ראיתי בקתה וכבשים לא הייתה לי ברירה אלה להיכנס לשם לבדוק אם יש שם מישהו שיציל את יאנקו שלי. רק התפללתי שהוא לא “פריץ”.

דפקנו בדלת עץ מלאה בשבבים וליבי פעם כמו שלא פעם  אף פעם.

. אדם נמוך קומה עם זקן לבן ארוך ואפילו מבלי דיבורים ישר הכניס אותנו לביתו לקח את יאנקו בידו והשכיב אותו במיטה לבנה

לאחר ימים רבים שהינו בבית הזקן יצא מהחדר עם יאנקו לאחר שלא יצא ממנו שבוע ימים.

יאנקו על כיסא גלגלים דבר שלא ראיתי מימיי.  הזקן הסביר למריים ולי שהוא נכה ושלא יוכל להזיז את רגליו יותר.

יום למחרת הזקן הביא שקים גדולים עם אוכל ומעילים חמים, ואמר לנו שהגרמנים מתקרבים וצריך לברוח.

קור הכלבים וכמיויות השלג לא אמיתיות.

אנחנו כבר צועדים מעל לחודשיים ועוד מעט כבר נראה את ארץ הקודש, הארץ לה כולם מחכים וחולמים להגיע.

הגענו.

התרגשות והתשישות שחקו בליבי יחד.

מריים נשקה את האדמה, ויאנקו שכבר הבין איך לתפעל את הכיסא שלו הסתובב במעגלים וצעק: “הללוייה!!! הגענו!!!!”

באה אלינו אישה עם שמחלה כחולה כמו הים ועינייה כחולות וצלולות.

“שלום לכם, הנה מפתח לביתיכם החדש”

נכנסנו לביתינו החדש וחיים חדשים נפתחו.

בחנו בדמות האמא מהסיבה שאנו חושבות שהיא דמות סוחפת ומרכזית בעלילת הסיפור.

את דמות האמא אפשר לפתח להרבה מקומות יצירתיים ומגוונים,עניינה אותנו.

יאנקו מאוד קשור לאמו ורוב הדברים שהוא עושה הם בהשפעת אמו.

יש לה גם רקע מעניין ולא מפותח בסיפור ולכן בחרנו בה כדי שנוכל לפתח אותו.

העבודת צוות ביניינו הייתה כייפית וחוויתית.

היה חילוק שווה בין התפקידים, ועבדנו בשיתוף והנאה.

נפגשנו יחד גם לאחר שעות בית הספר, והעבודה בנוסף למהנאה הייתה רצינית ומעמיקה.

.חקרנו יחד לפני הכתיבה על ערים ומקומות בהקשר לסיפור וכך גם הרחבנו את הידע הכללי שלנו