יאנקו מהעיר התחתית – אור וליהי ח4
Copyright © 2017
בס”ד 5.5.1942
יומני היקר,
היום חגגתי את יום הולדתי העשירי, ולכן קיבלתי גם אותך.
שמי יאנקו רוז’נסקי ולפני שלוש שנים התחילה מלחמת העולם השנייה, זה מה שאמא שלי אמרה לי …
אני כבר לא חוגג יום הולדת כמו שחגגתי פעם..
אני כבר לא מקבל מתנות ובלונים ולא חוגג עם חברים שלי.
כל יום הולדת בכל שנה מאז שהתחילה המלחמה, אני מתחבא באיזה חור שלא ימצאו אותי.
בנוסף לכך, אמי חולה במחלה כבר 5 שנים וזה עוד יותר הקשה על מצבינו.
אני זוכר את היום בו היא לא הרגישה טוב ושנינו הלכנו לרופא, אני חיכיתי לה בחוץ והיא יצאה אחרי שעה.
שזה הרגיש לי ממש כמו נצח,
היא יצאה מהרופא מודאגת בפרצוף שלא מוכר לי.
היא אמרה לי שהיא חולה במחלה והתחילה לספר לי שיש סיבה לרעב שלה לממתקים,
והצמא שלה למים לא היה כמו לבן אדם רגיל,
זה חלק מהמחלה שאמי חולה בה…
היא סיפרה לי גם שיש לה לחץ דם גבוהה ושהיא צריכה לבוא לרופא כל יום ולהחליף איזה תחבושת.
טוב, בוא לא נדבר על זה …
בס”ד 6.5.1942
יומני היקר,
היום סוף סוף סבתא שלי באה לבקר, פעם אחרונה שהיא ביקרה אצלנו הייתה לפני המלחמה, שזה בערך לפני 4 שנים.
היא חזרה ביחד עם אמי מהשדה הביתה, והביאה לכבודי שטר של 1.5 גולדן, וגם הביאה שני תפוחי אדמה ומלפפון.
נורא שמחתי לפגוש אותה, וישר שהגיעה, קפצתי עליה ונישקתי אותה בלחי.
לפני שהתחלנו לדבר בשולחן האוכל,
פתאום נשמעה דפיקה בדלת.
אמא שלי אמרה לי להתחבא במרתף, ואחר כך פתחה את דלת הבית.
שמעתי צעקות.
אמא שלי קראה לי לחזור לשולחן וראיתי את אמא וסבתא עם משולש צהוב תלוי על החזה.
שאלתי את אמא מה קרה, והיא אמרה שבאו גרמנים, צעקו עליהן ולקחו לי את האופניים.
בס”ד 15.5.1942
יומני היקר,
לפני שבוע לא הייתי מאמין בכלל שעוד יש לי הזדמנות לכתוב כאן.
אני אתחיל מלספר לך מה קרה לפני שבוע וזו גם בדיוק הסיבה למה לא כתבתי בך כל הימים האלו.
זה היה יום אחרי שלקחו לי את האופניים.
קמתי בבוקר ופניתי לעבר המטבח.
הייתי שם לבד ולא מצאתי את אמא וסבתא שלי.
חיפשתי בכל מקום, נכנסתי ללחץ.
יצאתי החוצה בריצה בחשש שיתפסו אותי.
ראיתי פתאום את הגרמנים מאיימים על סבתא שלי עם אקדח.
התחבאתי מאחורי הקיר ושמעתי יריות. התחלתי לבכות, ולחשוב שזה ברור מאליו שהנאצים הרגו את סבתא.
אמא שלי ראתה אותי ממרחק והתחילה לצעוק לי “ברח!” שלוש פעמים.
הגרמנים שמעו את הצעקות ורצו לעברי. אני התחלתי לרוץ בלחץ.
רצתי מלא. לא הייתי בכושר, אבל אני אומר לך, רצתי כמה קילומטרים רק בריצה.
ושוב שמעתי יריות, והפעם זה היה לעברי. הרגשתי כאב של ממש ברגליים.
אמא שלי התחילה לרוץ אליי בבכי והגרמנים אחריה.
התפתלתי מכאבים ברגליי. שמעתי חלק ממה שאמא אמרה “א..בול…ס”
היא קראה לאמבולנס ופינו אותי. “יש לו מזל שהוא לא מת במקום” אמר אחד הנאצים ומאז אני על כיסא גלגלים.
בס”ד 18.1.1946
יומני היקר,
נורא התגעגעתי לתחושה הזאת שאני כותב בך ומשתף אותך בדברים שקורים לי.
למרות שכתבתי בך מעט, אני מרגיש שאתה החבר הכי טוב שלי.
אם לאמר את האמת, אתה החבר היחיד שיש לי כרגע.
אז אני אתחיל להסביר למה לא כתבתי בך כבר כמעט 4 שנים!
התעסקתי יותר בלשרוד ולעזור לאמי.
אז אני אספר לך בקצרה מה קרה בכל הזמן שלא כתבתי בך.
כמו שאמרתי מקודם, התעסקתי בלשרוד ולהגניב אוכל.
היו ימים שבכלל לא אכלנו.
המחלה של אמי רק החמירה יותר ויותר בלי האוכל.
אז עלינו לישראל לפני שנה, ועברנו לגור באיזה דירה קטנה.
מצאנו תוכי משוטט לו בחצר, והחלטנו לאמץ אותו.
הוא היה יפה תואר, צבעו היו ירוק ומקורו צהוב, תוכי מיוחד כזה.
קראתי לו תיאודור בגלל שתיאודור ביוונית זה מתנה מאלוהים.
אני זוכר שהייתי קטן, אמי סיפרה לי שהיא רצתה לקרוא לי תיאודור, אבל בסוף היא
קראה לי יאנקו על שם סבא שלי שנפטר.
החלטתי שהוא החבר השני הכי טוב שלי.
אתה יודע למה שני? כי אתה הראשון !
בס”ד 21.1.1946
יומני היקר,
לא היה לי כל כך מה לספר לך ביומיים האחרונים, אבל היום קרה משהו שונה משאר הימים.
ישבתי כרגיל בחצר, מתחת לעץ זית על כיסא הגלגלים שלי, משום שרק שם היה צל.
על הענף תיאודור היה תלוי בכלוב שלו.
אמא שלי לא מרשה לי לצאת ולהכיר חברים, בגלל שיש לה עוד טראומות מתקופת המלחמה.
לפתע ראיתי שני ילדים צוחקים, נעצתי בהם מבט, ומבטיהם קפא.
הייתה דממה. כל אחד ציפה שהשני ידבר.
למזלי, תיאודור הציל את המצב!
הסברתי להם שתיאודור אומר להם שלום.
הם הסתכלו עליי במבט מבולבל, ושאלתי אותם אם הם יכולים להביא את תיאודור אליי.
אחד מהילדים התקרב אל העץ והביא לי את הכלוב שבו נמצא תיאודור.
הוצאתי את האוכל של תיאודור מהכיס והבאתי לו את הזרעונים שהוא אוהב.
“תיאודור אומר לכם תודה”, אמרתי להם.
שאלתי אותם אם הם יודעים לשחק שחמט, ומשם כבר נהינו חברים.
היה ממש כיף לשחק איתם שח, ומסתבר שאחד מהם אלוף ממש עד כדי כך שהוא הצליח לנצח אותי בעשרה מהלכים!
הילד השני שלא כל כך ידע לשחק שח הציע לי לשחק דמקה.
הפעם אני ניצחתי אותו!!! וגם כל שאר המשחקים ששיחקנו רק אני ניצחתי!
אחרי כמה זמן הילדים הלכו הביתה ואמרו שיחזרו מחר.
זה היה יום ממש כיף.
בס”ד 22.1.1946
יומני היקר,
היום חיכיתי לילדים שוב מתחת לעץ הזית.
תיאודור גם חיכה איתי על ברכיי.
אחרי כמה זמן הם סוף סוף הגיעו והצעתי להם שוב פעם לשחק דמקה.
אחד הילדים אמר שזה משחק של בטלנים והציע לשחק שוטרים וגנבים.
הסברתי להם שמשחקים כאלה אני לא יכול לשחק.
שני הילדים שתקו והסתכלו עליי במבט מופתע ומלא רחמים.
עבר כמה זמן והחלטתי לשבור את השתיקה ושאלתי אותם “אגב, לא אמרתם איך קוראים לכם”.
“אני שוקה”
“ואני משה”
“נעים מאוד”, אמרתי להם.. צחקנו.
שוקה שאל אותי אם אני כל הזמן נמצא פה, או שאני הולך לבלות.
אמרתי לו שאני לא יכול לצאת לבלות משתי סיבות.
הסיבה הראשונה היא שאמא שלי מפחדת שיקרה לי משהו בגלל הטראומות מהמלחמה, וסיבה שנייה..
שוקה קטע אותי ושאל “איזה מלחמה”?
משה אמר לשוקה שהם צריכים ללכת וכבר מחשיך והם לא יראו את הדרך חזרה הביתה.
“טוב, תספר לנו מחר” אמר שוקה.
בס”ד 23.1.1946
יומני היקר,
אז כמו כל יום בזמן האחרון, שוקה ומשה הגיעו שוב לחצרי, ושוקה הסתכל עליי במבט מסוקרן ומצפה ממני לדבר.
“אתה עדיין רוצה לשמוע על המלחמה?” שאלתי אותו.
שוקה ענה “כןןן” בהתלהבות יתר.
אז המלחמה התחילה לפני….. בקיצור, סיפרתי לו.
הוא ומשה היו מאוד מרותקים ולא הוציאו מילה עד שסיימתי את דבריי.
היה נראה שהם מאוד התעניינו מהסיפור שלי.
שוב פעם הייתה דממה.
ואז משה שאל אם אנחנו רוצים ללכת לים בכדי שתהיה אווירה יותר שמחה.
ושוב פעם הייתה דממה. לא ידעתי מה לענות, השתתקתי במקום.
אתה בטח שואל למה, כי ילדים בגילי מאוד אוהבים ללכת לים.
כמו שאמרתי מקודם, אני לא יכול. אמי לא מסכימה לי, וגם אני לא בטוח שאני יכול לנסוע עם הכיסא גלגלים שלי על החול שביים.
בסוף הלכנו, והיה ממש כיף! גנבנו ארטיקים ואוכל מהשכנים, למרות שחששתי שיתפסו אותנו.
שמתי לב לשעה, וראיתי שכבר מאוחר.
אמי כל רגע צריכה לחזור הביתה. אסור שהיא תדע שהייתי בים.
אמרתי להם שיסיעו אותי הביתה הכי מהר שהם יכולים, וכאן זה היה החלק היותר מפחיד.
פתאום, שהיינו כבר בחצי הדרך הביתה, נשמעה אזעקה וראיתי הרבה מאוד אנשים רצים בבהלה.
כולם היו נראים כמו זומבים כאלה.
שאלתי אישה מה קרה ולאן כולם רצים, והיא אמרה “נוסו על נפשותיכם! רוצו אחריי!”
משה לקח את הכיסא שלי והתחיל להסיע אותי במהירות שלא נראתה.
פחדתי ונזכרתי במלחמה. הייתי ממש בהלם.
כל הזמן חשבתי מה יקרה שאמי תחזור הביתה ותגלה שאני לא שם.
האזעקה הפסיקה ומסתבר שאמי הקדימה אותנו.
בחיים לא ראיתי אותה ככה! פניה היו אדומות ורטובות מבכי. היא הייתה כל כך נסערת.
מרוב כעס ופחד עליי, ראתה שני ילדים מאחוריי ונתנה לשוקה סתירה כל כך חזקה, עד כדי כך, שנשאר לו סימן על לחיו של כף ידיי אמי.
בחרנו ביאנקו בזכות העבר שלו וכיסא הגלגלים.
העבר שלו היה במלחמה, ולכן אמור היה להיות לנו הרבה יותר רעיונות
להעלות בעבודה מאשר ילד רגיל שלא יודעים את עברו.
בנוגע לכיסא גלגלים, בטח אתם מבינים למה בחרנו את זה.
לספר איך בדיוק הוא נמצא על כיסא הגלגלים ולמה,
להמציא עוד הרבה סיפורים מעניינים שירתקו את הקוראים.
זה החלק שהכי כיף בעבודה. לכתוב על דברים שאין
עליהם פרטים ולהוסיף עוד פרטים מעניינים.
Published: Nov 22, 2017
Latest Revision: Dec 7, 2017
Ourboox Unique Identifier: OB-387364
Copyright © 2017
Skip to content