יאנקו מן העיר התחתית

זה היה עוד יום רגיל, הלכתי לתומי ברחוב וחיפשתי את המאפייה,הוצאתי את המעיל מהתיק ולבשתי אותו,זה היה יום קר מאוד. הייתי חייבת להספיק למאפיה  לפני שיאנקו ואלכסה יחזרו מבית הספר. אני לא מאמינה שהם פותחים רק עוד חצי שעה אני לא אספיק,דפקתי על דלת המאפייה, פתח לי איש מאוד גבוה,בערך 2 מטר,עם שיער ארוך וזקן מוזר שבחיים לא ראיתי ולבש סינר מלוכלך מבצק, “איך אני יכול לעזור לך?” שאל, “תסלח לי אדוני, אבל תוכל לעזור לי ולמכור לי 2 כיכרות לחם לי ולילדיי? הם חוזרים עוד מעט מבית הספר ואין לי מה להגיש להם…”

רק שנייה, הוא אמר. אחרי דקה הוא חזר עם שקית ובתוכה היו שני כיכרות לחם. תודה רבה! אמרתי. עדיין נשאר לי ללכת 5 רחובות, חלק מהרחובות רצתי  וחלק הלכתי. אחרי רבע שעה הגעתי סוף סוף הביתה

אלכסה ויאנקו חיכו לי מחוץ לדלת.”אמא, איפה היית?” שאלה אלכסה, “אמא חיכינו מחוץ לדלת כבר 10 דקות!” אמר יאנקו.”מסכנים שלי, הייתי במאפיה! הבאתי לנו כיכרות לחם טריות ובמקרר יש גבינה וירקות!” “איזה כיף! אני רעבה,בוא נאכל כבר!” אמרה אלכסה. “קדימה ילדים, בואו ניכנס הביתה.” הילדים התיישבו והתחילו לעשות שיעורי בית, פתאום שמעתי איש צועק ברחוב” הגרמנים באים, הגרמנים באים!!”

מיד הסתכלתי על יאנקו ואלכסה ואמרתי להם “מהר להתחבא בארון, ולא לצאת עד שאני אגיד להם”. לא חלפה דקה וכבר שמעתי חיילים גרמנים דופקים בדלת, “לפתוח!!!” הם צעקו. ניגשתי לדלת ופתחתי אותה, לפניי עמדו שלושה חיילים, לבשו מדים וחבשו כובע מוזר עם סמל משונה עליו. “כיצד אוכל לעזור?שאלתי. “יש עוד אנשים בבית?” אחד מהחיילים שאל. לרגע נלחצתי ועברה מחשבה בראשי, מה אם יגלו אותנו?כולנו בטוח נמות. תירגעי אמרתי לעצמי,את חייבת להישאר רגועה, הכול תלוי בך. “תראי לי את הדרכון שלך” אמר.” חכו פה, אני אלך להביא אותו”. הלכתי הליכה מהירה, כולי בלחץ שלא ימצאו את הילדים. הלכתי אליהם ולחשתי להם ” תקשיבו, אני רוצה שתהיו אמיצים, הגרמנים פה. תתחבאו ואל תפתחו לאיש. תמיד תזכרו שאני אוהבת אתכם”. ראיתי על הפנים שלהם שהם לא הבינו מה קורה.

לפני שהספקתי לזוז, דחף אותי אחד החיילים הגרמנים לאחור ונחבטתי בקיר. קמתי מיד ורצתי לכיוון הארון, שני החיילים הדפו אותי בכוח לאחור. הם שברו את דלתות הארון והוציאו את אלכסה ויאנקו. שניהם נראו מפוחדים ולחוצים. הגרמנים לקחו אותנו בכוח לתוך משאית גדולה מלאה באנשים, לא היה לי מושג לאן מסיעים אותנו, רק חיבקתי את יאנקו ואלכסה וסירבתי להרפות.

 היה מאוד צפוף במשאית ולא היה מקום לזוז. אחרי כמעט נצח המשאית עצרה. ירדנו מהמשאית ומיד הרגשנו שמשהו רע עומד לקרות. הגרמנים דחפו אותנו לבית גדול ונטוש וחיכו שם עוד אנשים שנראו מפוחדים כמונו. החיילים הגרמנים צעקו עלינו להיכנס, ואמרו לנו להתחלק לפי גברים נשים וילדים. אלכסה באה איתי ויאנקו נשאר לבדו. צעקתי על החיילים הגרמנים שיחזירו לי את יאנקו אבל הם עמדו וצחקו עליי. את כל הגברים שמו בחזרה במשאית ואת כל הנשים והילדים לקחו למשאית נפרדת. שני המשאיות הגיעו לאותו מקום,אבל את הגברים לקחו לעבודות פיזיות ואותנו שמו בבית גדול רחוק מהם מלא בנשים וילדים. אלכסה נרדמה, ולא יכלתי להירדם במחשבה שיאנקו לבדו. לבסוף נרדמתי. התעוררתי בבוקר וראיתי שאלכסה לא איתי.

איפה הבת שלי”? צעקתי עליהם בגרמנית. הם התעלמו ממני. צעקתי עליהם שוב, הפעם אחד החיילים דחף אותי לאחור ולחש לי, “כדאי לך להיות בשקט”,שתקתי. הרגשתי כל כך חסרת אונים ביחס אליהם. פתאום ראיתי את יאנקו רץ לעברי, צעקתי שיפסיק לרוץ, אבל זה היה מאוחר מידי.. הוא החליק ונפל. הוא התפתל מכאבים. מיד רצתי אליו, וצעקתי לעזרה. החיילים הגרמנים  לקחו אותנו וזרקו אותנו לתוך רכבת מלאה באנשים פצועים. לא ידענו לאן אנחנו נוסעים, התפללתי שמישהו יעזור לנו. אחרי בערך שעה הגענו לבית חולים שדה, הרמתי את יאנקו והנחתי אותו על אחת מהמיטות.

אחרי שבוע מייסר של טיפולים, קבעה הרופאה שיאנקו נכה. לא ידעתי מה לעשות.. הרופאה אמרה שהיא צריכה לדבר איתי על יאנקו. היא לקחה אותי לצד ולחשה לי “את חייבת להקשיב לי, בעוד יומיים אני מעלה אותך ואת יאנקו לארץ ישראל”. לא ידעתי איך להגיב. התחלתי לחשוב על אלכסה.. החלטתי שלעלות לארץ ישראל עם יאנקו זו ההחלטה הכי טובה. כעבור שלושה ימים ארוכים הגענו לארץ ישראל. יאנקו מתנהג מוזר, הוא הכיר חברים חדשים שאני לא מכירה וגם לא מחבבת. בדרכי חזרה מהעבודה. כאשר הגעתי הביתה, ראיתי שיאנקו לא נמצא. נלחצתי, ויצאתי לרחוב וצעקתי ליאנקו. חבורת אנשים התקרבו אלי והתחילו לשאול למה אני צועקת.. ראיתי את יאנקו. בתחילת הרחוב עם ה”חברים” שלו. הדפתי מעלי את כל האנשים ורצתי ליאנקו. כל כך כעסתי עליו ועל הילדים שלקחו אותו. סתרתי לאחד מהם והתחלתי לבכות. הם הסתובבו והלכו, ומאז לא ראיתי אותם שוב.

עמית ואני בחרנו באמא של יאנקו מכיוון שבעיננו היא דמות מאוד מעניינת ודומיננטית בחייו של יאנקו.

העבודה הייתה מאוד מהנה, והיה לנו כיף לעבוד ביחד.

מגישים: עמית עובדיה וילי זיידמן

כיתה: ח4