יומנה של ג’ואנה

2.7.1940

שמי הוא ג’ואנקה ואני בת 7, משמעות השם שלי הוא אלוהים איתנו,

אמא תמיד אומרת לי שבזכות שמי אלוהים תמיד יהיה איתי, אני בת למשפחה פולנית, בעלת ארבע נפשות אימי, אבי, אח הגדול יאנקו בן ה13 ואני.

אנחנו בתוך הבית כבר שנה ברצף. אמא לא מרשה לי לצאת לשחק עם חברותי מבית הספר, אבל זה לא משנה לי כי אני במילא לא שומעת אותן משחקות יותר.

יאנקו אחי הגדול כבר לא מדבר איתי כי את רוב זמנו הוא מבלה בחדרו ואמי נמצאת בעבודה רוב שעות היום וכשחוזרת היא עייפה מאוד ולא מסוגלת לשחק איתי.

אבי היחיד שמדבר איתי ומצחיק אותי אך הוא הולך יחד עם עמיתו לעבודה ואני כבר מרגישה לבד ואין לי תעסוקה אז החלטתי לכתוב יומן.

לבית שלנו יש שתי קומות ומרתף, בקומה הראשונה יש את המטבח והסלון וגם את פינת הצעצועים שלי ובקומה למעלה יש את חדרי , חדר השינה של הוריי ואת החדר של יאנקו.

3.6.1940

כשיש דפיקות בדלת  אמא אומרת לנו לרוץ למרתף, בזמן שהיא פותחת  את הדלת.

השהייה במרתף תמיד אינה נעימה בעיקר כי הוא נורא קטן וצפוף ובדרך כלל עולה מהקירות ריח של עובש, תמיד נורא חשוך שם ואין הרבה אוויר .

היום, כשאמא חזרה מהעבודה היא נראתה יותר מדוכאת מבדרך כלל והחזיקה מכתב בידיה.

המכתב נראה בלוי ומרופט מאוד, כשאמא פתחה את המכתב היא קראה חצי מהמכתב ונפלה בכבדות על הכיסא, דמעות זלגו לחייה והחלה לבכות,

מייד הבנתי שמשהו קרה ויכולתי רק לנחש שזה קשור לאבא.

אמא שמטה את המכתב מידיה ושפתיה זזו אך שום קול לא יצא ,כך ישבה עשר דקות ארוכות

וכשחזרה לעצמה אמרה  לחשה ליאנקו משהו באוזן וגם הוא החל לבכות ואמר לי:

“אבא מת”.

אבא, שלא ראיתי כבר יותר משנה לא יחזור.

10.7.1940

לא הספקתי לכתוב הרבה זמן בגלל שהייתה השבעה לאבי.

בשבעה, ישבנו כשיאנקו ואימי עם חולצות קרועות, אמא שלי, שגם כשהיא חולה מכריחה את עצמה לצאת לעבודה, נשארה בבית במשך כל שבעת הימים ומשום מה משכורתה נהייתה גדולה יותר מבדרך כלל.

13.7.1940

עברו שלושה ימים מסיום השבעה ואימי כבר חזרה לעבודה אך עדיין נראתה עצובה מהרגיל.

 השעה כבר עשר וחצי וכשהתכוונתי להיכנס למיטה נשמעו טריקת ודלתות צרחות מהשכנים ומיד אמא קראה לנו לרוץ להתחבא במרתף ולנעול את הדלת.

כעבור עשר דקות ארוכות נשמעו דפיקות חזקות בדלת, אני ויאנקו נכנסנו עמוק יותר למחבוא והפעם אימי לא פתחה את הדלת והתחבאה איתנו, נשמעו דפיקות חזקות יותר ולאחר כך יכולתי להבין שהם פרצו פנימה, אמא לחשה לנו שאלו הגרמנים.

 13.7.1940

התחלתי לבכות במאמץ לא להשמיע קול, עד שאימי נאלצה לשים את ידה על פי כדי להשתיק אותי, נשמעו רקיעות רגליים וצעקות בגרמנית.

אימי נהגה ללמד אותי מידי יום גרמנית והבנתי חצי מהצעקות, הבנתי שהם מחפשים אותנו, היהודים.

שמעתי שהם ניסו לפתוח את דלת המרתף וכשנכשלו פרצו אותה בכוח.

שני חיילים חסונים עברו מדלת המרתף והתחילו לתפוס את אמא בחוזקה,אבל היא נאבקה והצליחה להשתחרר מאחיזתם, התחלתי לבכות למראות אימי הנאבקת, נראה שהבכי הזכיר לחיילי הנאצים שאני ויאנקו נוכחים בחדר והחלו לאחוז בידנו וגררו אותנו במעלה מדרגות המרתף.

הם שיחררו את אחיזתם מאמא והודיעו לה בגרמנית שתארוז את חפציה ותלך לפניהם.

לקחתי את יומני ,כמה בגדים חמים, עפרונות ואת בובתי המועדפת.

יצאנו לדרך ברגל עד תחנת הרכבת.

מראנו משך הרבה תשומת לב מעוברי האורח ברחוב, יכולתי לשמוע מילים כמו “יהודים” או כמה ברכות לחיילים.

13.7.1940

עלינו לרכבת הצפופה והמלאה עד אפס מקום תוך כדי שהגרמנים דוחפים אותנו להזדרז, הריח ברכבת הזכיר את ריח המקלט,עובש.

הרכבת הייתה כל כך צפופה שלא יכולתי לזוז או לשבת במשך שעות ארוכות,רגליי כאבו,הייתי עייפה ורעבה וכשביקשתי מאימי שהייתה צמודה אליי, אוכל היא אמרה שרק כשנצא מהרכבת אולי נוכל למצוא משהו לאכול.

שמעתי צרחות של תינוקות,נשים בוכות וגברים צועקים ומתווכחים, חלק בגרמנית וחלק בפולנית.

לבסוף,הרכבת החלה להיעצר ואני שמחתי כל כך לצאת,לנשום אוויר ולחלץ את אבריי.

הגרמנים הובילו אותנו בצעקות למקום,מלא בגדרות,כמה בתים ומלא באנשים,רזים,עצובים וגם חלק ששכבו על הרצפה בלי לזוז,יאנקו אחי החוויר ואמר שאנשים אלו מתים. הרגשתי רע, ובלי לשים לב התחלתי להקיא במשך דקות ארוכות ולא נעימות שנראו כמו נצח והפסיקו ברגע שהגרמני המאסף תפס בידי בחוזקה וגרר אותי למרות הבחילה החזקה שעוד צרבה בגרוני.

13.7.1940

הובלנו אל ביתנו החדש שהיה רעוע והיה ניתן לראות עליו שהוא ישן ופחדתי שברגע שנגיע לדלת הכניסה הוא יתפרק, למרות שזה לא קרה הבית עדיין חרק בכל צעד שצעדנו בתוכו.

בייתנו החדש וכל שאר הבתים השענים מוקמו בתוך המקום שאימי קראה לו “גטו” שהתחלנו לסייר בבית שמעתי קולות דיבורים הנובעים ממרכזו וכשהלכנו בעקבותם נראו לפננו עוד 6 אנשים שנראו לא פחות עייפים ומבוהלים מאיתנו.

הייתה שם ילדה קטנה,שני תאומים בן ובת ,נערה גבר ואישה. הבטנו בהם שניות ספורות ואז הגבר שהיה רזה, וצנום עם פרצוף אומלל חייך חיוך מאולץ ואמר לאמא בפולנית “מקום נורא הגטו הזה, היינו פה בעבר וברחנו אבל אחד השכנים יימח שמו, איים להסגיר אותנו לגרמנים אז ברחנו חזרה” , האיש הציג את עצמו, את אשתו ומשפחתם , משפחת קמינסקי, ,זאתי משפחתי”הוא אמר, “זוג התאומים : קסנה” הילדה מבין התאומים צעדה קדימה ו”אורליק”. אמא חייכה אל התאומים והנערה צעדה קדימה ואמרה “שמי הוא זוסיה” בעליזות, לעומת שאר בניי משפחתה המותשים.

אימי פנתה לאדון וגברת קמינסקי ופתחה בשיחה על מצבנו והתעדכנה על מצב המלחמה, בזמן שפיניתי לתאומים.

20.7.1940

למרות שגרנו בבית הקודר באמצע הגטו, רוב הזמן הייתי רעבה ונאלצתי להסתדר עם המעט שהיה לנו, השבוע שעבר עלי בגטו היה מאושר יותר מכל השנה שביליתי בביתי לבד, ללא חברים.

אני והתאומים התחברנו מיד, קסנה ואורליק התבררו כשני אחים מצחיקים מאוד וחברותיים, הם סיפרו לי גם מה עבר עליהם השנה והתחלתי להודות על כך שצרתי הגדולה ביותר הייתה הבדידות, הם סיפרו לי על איך נלקחו לגטו וכל האוכל שקיבלו יחד בקושי הספיק לאדם אחד ומשם המשיכו לאיך הצליחו לברוח כשהתגנבו לאחת מעגלות המזון וחזרו לביתם, נורא הצטערתי כשאמרו לי איך נאלצו לחזור כששכנם הקרוב איים להסגירם ולהביא למותם ביידי הנאצים.

למרות שסיפורם היה מרתק הם לא ממש שמחו להעמיק בו ושינו נושא כשניסיתי לשאול אותם על כך, אנחנו נוטים להעביר את זמנו במשחקים בתוך הבית ושיחות מצחיקות.

 אפילו אחי יאנקו, שכמות הפעמים שדיבר איתי לא הספיקה לחיבור משפט, התיידד עם הבכורה באחיי משפחת קמינסקי, זוסיה שהייתה מעט גדולה מימנו אך נראה שמצאו תחומי עניין משותפים.

3.8.1940

עברו כשלוש שבועות מאז הגעתנו לגטו ואמנם שתחילה נורא שמחתי מהשהייה כאן, כרגע אני מתאמצת לאזור מספיק כוחות לכתיבה ביומן.

כל דיירי הבית כבר נורא עייפים ומותשים, כמעט כמו בני משפחת קמינסקי, כשנפגשנו בפעם הראשונה… האוכל כשקיבלנו היה בדיוק כמו שתיארו התאומים, לא הספיק, היה נורא דל ולא משביע, רק לאחר שלוש שבועות כבר אני, אחי ואימי נראינו רזים מהרצוי, ואנשים שעוד לא ראו רעב בימיהם, היו נרתעים ממראנו.

למרות זאת אני והתאומים, יצאנו החוצה וסיירנו בגטו עד שהגענו לגדרות מסביבו.

שמתי לב לילדים רזים שרצו נגד כיוון הגדר עם מעט אוכל שמיד היה ניתן לראות שלא קיבלו מהגרמנים, נפרדתי מהתאומים והלכתי לפי עקביותם של הילדים ונראתה מולי פרצה בגדר, אמנם לא גדולה למבוגר, ובטח שלא למשפחה שלמה אך מספיקה בהחלט שאני לבדי יוכל לחמוק מחוץ לגטו לשוק השכן.

מבלי לחשוב פעמיים או מודעות לכמה מסוכנים צעדי מחוץ לגטו, עברתי בחור בגדר והתחלתי לחפש דוכן מזון, כשהתחלתי לחשוב על צעדי הבאים מחוץ לגטו לפתע נזכרתי שאין לי כסף לקניית מצרכים ואאלץ לגנוב, דבר שעוד לא עשיתי בחיי אך הייתי מוכנה לעשות בשביל לאכול במידה מספקת ולהביא למשפחתי.

מיד מצאתי מחסן מזון נטוש, קפצתי על הזדמנות זו ורצתי לכיון המחסן, נכנסתי והתחלתי לאסוף כמה שיותר אוכל שאוכל לסחוב, ולפתע, דלת המחסן נטרקה על ידיי אדם שכנראה לא שם לב לנוכחותי.

6.8.1940

נאלצתי לשהות במחסן החשוך למחצה ככמה ימים אחדים, דלתו הייתה חסומה לא משנה כמה חזק ניסיתי לפתוח אותה.

בזמן הזה רק חשבתי על הטעות שעשיתי כשברחתי ממשפחתי, נכנסתי למחסן נטוש ללא לחשוב פעמים על מה יכל לקרות והחלק הגרוע ביותר הוא שמשפחתי לא מוצאים אותי וכנראה דואגים ,מחפשים ללא רמז על מקום הימצאי או אם אני עדיין בחיים.

באותו רגע, שעלו בראשי מחשוב על שארית חיי במחסן הזה ולכמה זמן האוכל יספיק לי, נשמעו יריות מחוץ למחסן, מיד ברחתי להסתתר מאחורי ארגזי המזון, היריות יצרו מספר חורים בדלת וכמה אפילו פגעו בציריה ונדרשה דחיפה קטנה והדלת נותקה ממקומה.

מיד אספתי את כמות האוכל הגדלה ביותר שיכולתי לסחוב ורצתי לכיוון הפרצה בגדר הגטו, עברתי דרך החור בגדר בזהירות ופתחתי בריצה לכיוון ביתי.

כל הילדים כבר לא שיחקו בחוץ ומספר המבוגרים ברחובות הצטמצם משמעותית, למרות זאת המשכתי לרוץ וכשהגעתי הביתה, מתנשפת, החלתי לקרוא לאמא ויאנקו, הם לא ענו לי, המשכתי לקרוא להם ולבני משפחת קימינסקי , ללא קבלת מענה, בזמן שחיפשתי אחריהם ברחבי הבית, אבל הבית היה ריק וקודר יותר מאיי פעם.

השארתי את האוכל בבית ויצאתי לחפש אותם ברחבי הגטו, לאחר חצי שעה של חיפושים, הבנתי שכבר מותר להכנס ללחץ, דמעות זלגו בעיניי ללא יכולת שליטה והלכתי לשאול את השומר הגרמני הקרוב ביותר שיכולתי למצוא, “סליחה אדוני, אבל ראית את אימי ואחי? או את משפחת קמינסקי?” אמרתי לו בקול חנוק.

6.8.1940

בפעם הראשונה ששאלתי אותו הוא לא ענה אבל בפעם השנייה אמר לי בפולנית עם מבטא גרמני:”ילדה, אני לא יודע מי אלו הסתלקי מפה”

התחלתי לבכות בצער ולא הבנתי מה קורה ומה אני עושה עכשיו, הלכתי חזרה לביתה הקטן והיו שם משפחה של ארבעה אנשים, כולם היו מלאים וכעוסים ודיברו רוסית.

שאלתי אותם בפולנית אם הם ראו אישה ונער הולכים עם משפחה.

הגבר מהמשפחה צרח עליי ולא הבנתי את דבריו ושאלתי בשנית ולפתע הוא סתר בפניי, לפת את ידי בחוזקה ולקח אותי מחוץ לבית, לשומר הגרמני הכעוס.

הוא עמד מול השומר ונבח כמה משפטים ברוסית, זרק אותי על הקרקע והלך.

השומר הגרמני הלך מטרים ספורים, אמר לשומר לידו משהו בגרמנית וחזר לעמדתו.

שכבתי ליד רגליו עד שעות הלילה שבהם נשאר למשמרת הלילה ושאלתי “סלח לי אדוני, אין לי איפה לישון תוכל לעזור לי?”

הוא לא הגיב.

הפעם החלטתי לא לשאול שוב, נשענתי על הגדר והתיישבתי מולו בעיניים עצומות.

6.8.1940

“ברטרם”,”שמי הוא ברטרם” אמר החייל.

“ג’ואנקה” השבתי.

התחלנו לשוחח והוא אמר “אינני חייל מרצון, הנאצים כבשו את העיירה שבה אני ואישתי מתגוררים, והצטרפתי לצבא הנאצי על מנת להגן עלי ועל אישתי”.

לאחר כך סיפרתי לו מה שעבר עלי בזמן האחרון, איך שאבי מת והגענו לגטו, שברחתי וננעלתי במחסן לימים, הוא לא הראה שום סימן על עצב אבל גם היה נראה שהיה אכפת לו.

“מה זה המקום הזה בכלל,למה כל היהודים כאן?” שאלתי.

הוא לא ענה. הוא נראה קפוא וקשוח כאבן אז בשביל להפיג את המתח התחלתי לקום על מנת למתוח את רגליי.

למרבה הפלא החייל קם אחרי והחל ללוות אותי למקום מימנו ברחתי, אל הפרצה בגדר, הוא סימן לי להיות בשקט ועברנו מהפרצה, הופתעתי עד מאוד, אך לא אמרתי מילה, החלנו ללכת, לא הבנתי לאן מועדו פנינו אבל המשכתי ללכת, כשהתחלתי לחשוב שהוא לוקח אותי למשפחתי בדיוק חלפנו על פני הרכבות והמשכנו האלה…

6.8.1940

לבסוף הגענו למכונית העוטה את סמל הצבא הנאצי, הוא אמר לי להיכנס למכונית, נכנסתי אחריו וכשהורה לי להתחבא עשיתי כתבריו והתכופפתי במושב האחורי והתחלנו לנסוע הרחק מהעיר ורשה.

ברטרם החל להסביר לי “מצטער שלא סיפרתי לך דבר בדרך, היה חשוב לשמור על שקט כדי שלא ניתפס”, “לאן אנחנו נוסעים?” שאלתי, ברטרם ענה “אל בייתי בעיירה, כדי שאני ואשתי נוכל להעניק לך מקום מסתור ותנאיי מחייה ראויים לפחות עד לסיום המלחמה ותוכלי לעלות לפלשטינה, שם תהיה בטוחה ומוגנת מרדיפות”.

יצאתי ממחבואי מאחורה, קפצתי למושב הקדמי ונשקתי לו בלחי ,הגענו אל בייתו שהיה קטן אבל חמים ומזמין ואשתו ששמה ברדינה, היא הייתה מאוד חביבה אליי ולמרות שאיני ביתה, נהגה אליי באימהיות ודאגה.

3.9.1942

 השנתיים המהנות בבית משפחת אייזנהנדלר השכיחו מימני את הרצון בכתיבת יומן, היו לי שני הורים לדבר איתם ולבלות, וברדינה שלא עבדה כלל נשארה בבית איתי כל היום ,שלא יכולתי לצאת מהבית בגלל המלחמה, עסקנו יחד באריגה, בישול, וסידורי פרחים שכל אלו היו פעילויות מהנות שלא הספקתי לעשות עם אימי לפני שנפרדנו.

אני עדיין מתגעגעת לאימי ויאנקו וכשאני נעשת עצובה מסיבה זו או אחרת, ברדינה תמיד מעודדת אותי ותומכת בי,גם ברטרם מאוד מהנה וכחוזר הביתה משהיותו בצבא, מספר לנו ומעדכן על המצב בגטו ובמחנות, הוא עדיין תומך ביהודים ומתאמץ לעזור איפה שיכל ללא שיתפסו אותו.

משוב העבודה

בחרנו בדמות ג’ואנקה, כאחותו הקטנה של יאנקו שהתפצלה מיאנקו ומשפחתו בזמן המלחמה, כי חיפשנו דמות מקורית שנוכל להמציא את סיפורה ושיהיה הסיפור שלנו מתחילת היומן ועד סופו.