יאנקו מן העיר התחתית

זווית הראיה של שוקה

 מיה שמולביץ וקרן אור וייס

בחרנו את שוקה כיוון שהוא מעניין אותנו ,ואנחנו מאוד מזדהות איתו ועם התנהגותו .

שוקה הוא ילד שעבר הרבה דברים במשפחתו וטראומה זו גוברת עליו בשגרת היום יום.

אנחנו מאוד אוהבות את התנהגותו השובבה ואפיונו המאוד מיוחד.

אני יודע שאני לא ילד רגיל , טוב ברור עושה את כל הדברים הרגילים … רץ , משחק , נפגש עם חברים ועוד …

יש לי אקס בוקס , דברים כאלה הופכים אותי לרגיל, ואני גם מרגיש רגיל . מבפנים .

אבל כולם מכירים אותי בתור שובב , אני מצטייר  כשובב מאוד

אך יש לי חולשה אחת והיא משמעותית מאוד בשבילי …וזאת אמא שלי

ההורים שלי התגרשו לפני שנה ואמי עזבה אותי , את הגעגוע שלי אי אפשר להסביר במילים.

יש לי חבר טוב ושמו מולי.  אני ומולי נוהגים לשחק ביחד הרבה מאוד משחקים , מאתגרים , ואפילו מבלים את רוב שעות היום בצחוקים ונהנים ביחד .

הכל התחיל  ביום  לא בהיר במיוחד ואולי אפשר להגיד יום ערפלי , וידענו שמשהו לא בסדר עומד לקרות

ביום הזה הודיעו לנו שצריך להתפנות למרכז הארץ כדי שלא ניפגע , אני ומולי היינו ביחד גם בזמן הפנוי, ועישנו נרגילה בדיוק כמו המבוגרים , בעטנו באבנים וסיפרנו בדיחות גסות אחד לשני.

לאחר כמה ימים אני ומולי יצאנו אחר הצהריים לחקור את המקום אולי גם לחפש מגרש כדורגל כדי להתאמן בו.

עד שיום אחד עברנו דרך סמטה ופגשנו ילד על כיסא גלגלים ותוכי על כתפו.

אני ומולי הסתקרנו והלכנו לדבר עימו.

ניגשנו אליו ושאלנו ואותו מה שמו,  ענה לנו יאנקו .

חשבתי לעצמי וואו איזה שם מיוחד ויפה אבל התביישתי להגיד זאת .

*יום למחרת*

אני מולי ויאנקו שיחקנו ,” במה תרצו לשחק” שאלתי .

יאנקו רצה לשחק בדוקים וחשבתי לעצמי ” מי משחק דוקים בימינו ” . הסכמנו  לשחק עימו דוקים

לאחר כמה דקות  השתעממתי ושיניתי את דעתי ואמרתי ” בואו נלך לים ! “

שניהם הסכימו , ויצאנו לדרכנו

הגענו לים ואני ומולי רצנו אל תוך המים במהירות שיא ורק יאנקו לא יכל להיכנס בהיותו בכיסא גלגלים .

חשתי לא נעים בגללו וקראתי למולי לבוא איתי כדי לעזור לו לקום מן הכיסא ולהיכנס למים.

יאנקו . ראיתי זאת על פניו את כמות האושר שנמצאת כאשר דרך על רגליו לאחר כל השנים שהיה בכיסא הגלגלים שלו.

שמחנו ושיחקנו ביחד עד שהתעייפנו .

 חזרנו כל אחד לביתי ולחדרו.

*לאחר שבוע*

אני ויאנקו יצאנו לטייל בשעות הערב, ושאלתי אותו : ” היי , יאנקו , תגיד אתה יכול לספר לי את עברך כדי שאוכל להכיר אותך ולדעת עליך יותר דברים ? “

” בטח ” השיב .

יאנקו התחיל לספר : ” זה היה יום רגיל שבו הודיעו לנו שהגרמנים התחילו להפציץ את המדינה ואת האזור שבו חיינו , פינו אותנו לכל מיני מקומות שונים ומלוכלכים.

הגרמנים החרימו אותנו , לא נתנו לנו לעבוד במקומות עבודה ואפילו הכריחו אותנו להיות במקום הנקרא גטו.

יום אחד, באו די הרבה רכבות לאיסוף יהודים , אמרו לנו שאילו רכבות הנוסעות למקום מחייה חדש ומקומות עבודה. עלינו על הרכבות בתמימות כאילו האמנו להם.

אבל כמו שציפיתי הם שיקרו לנו והסיעו אותנו למקום כמו , אתה יודע מקומות השמדה כאלה מפחידים, והיו שם אנשים שעמדו בשורות וירו בהם .”

הרגשתי רע ואפילו הייתה לי צמרמורת, דאגתי לו .

יאנקו המשיך לספר : ” משפחתי הייתה ראשונה שעמדה בשורה ישר אחרי שירדנו מהרכבת , אמי אמרה לי להתחבא ולנסות לרוץ ליער בלי שאפחד יראה ושהיא תבוא אחרי.

עשיתי את מה שהיא אמרה ופגשתי אותה ביער לאחר זמן מה . היא רצה אלי ובכתה…

נבהלתי , ושאלתי אותה מה קרה בזמן שחיבקתי אותה חזק ולא רציתי לשחרר.

ענתה לי בבכי וקול חלש , אבא… וכולם אינם .

התפרצתי בבכי בהיותי מחובק איתה.”  יאנקו סיים לספר את טראומתו ועברו .

הרגשתי חסר מילים , רק דמעות בעיני ובעינו . הסתכלתי עליו וחיבקתי אותו.

המשיך יאנקו לספר ” שנה בדיוק לאחר מכן עברתי תאונה קשה שבא גם איבדתי את רגליי , הפכתי להיות נכה . “

“אני מצטער ” החזרתי בקול מודאג.

מאז אותו יום שדיברתי עם יאנקו נהיינו חברים טובים ואנחנו והלכים כמעט כל יום בשבוע לים . להירגע . להרגיש את הרוח נוגעת בפנינו ולהרגיש כאילו מדברת אלינו , אנחנו מאוד קרובים ואוהבים אחד את השני , אפשר להגיד שאולי אנחנו כמו אחים.

אנחנו מאוד מזדהים אחד עם השני .

 חזרנו הביתה וקראנו למולי שיבוא לשחק איתנו .

שיחקנו עד הערב.

*לאחר כמה שנים*

יום אחד יאנקו בא אלי בוכה , נבהלתי . “מה קרה ” שאלתי בדאגה .

“אני עוזב ” חיי החשיכו כשיאנקו דיבר ואמר זאת , הרגשתי שאני מאבד חבר טוב , סליחה , התכוונתי אח.

התפרצתי בבכי . התחבקנו ולא עזבנו אחד את השני למשך כמה דקות …

*רגע העזיבה של יאנקו

יאנקו העביר את המזוודות ואני ומולי עזרנו לו כשסיימנו שלושתנו ישבנו מתחת לצילו של עץ ושוחחנו טיפה לפני שעזב.

“יאנקו ? , אתה מבטיח לשמור איתנו על קשר ולבקר אותנו ? ” שאלתי בתקווה .

” אני מבטיח ” ענה יאנקו.

התחבקנו שלושתנו ויאנקו עלה למכונותיהם.

 אני ומולי נופפנו לשלום ליאנקו ודמעה זלגה על פניי.