יאנקו מן העיר התחתית

הדמות שבחרתי הינה של יאנקו ,הסיבה שבחרתי ביאנקו היא כי יאנקו הוא דמות מסתורית עבורי , מה הוא עבר בתקופת המלחמה , מדוע הוא אינו יכול ללכת האם הוא נפצע בתקופת המלחמה הוא שהוא נולד נכה

יאנקו יושב שעות רבות לבד עם התוכי תיאודור ויש לו עולם פנימי שלם שהוא בנה לעצמו , למרות גופו הכחוש והרזה הוא בעל עיניים ערניות ומלאות  חיים והם משכו את המספר ואת חברו שוקה להתחבר אליו , לכן דמותו גם מושכת אותי והייתי רוצה לדעת מה הם רגשותיו רצונותיו

שמי  יאנקו הגעתי לפני מספר חודשים מפולין , נולדתי בפולין אולם לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הגרמנים כבשו את פולין ולקחו את אבי למעצר ומאז לא ראיתיו, גם את כל האחים והאחיות של אמי ואבי לקחו הגרמנים , העלו אותם לרכבות משא ולקחו אותם למחנות עבודה ולא פגשתי אותם מעולם אמי ואני נאלצנו לברוח מפולין נדדנו ברגל בין ארצות לעיתים ברכבות ולעיתים ברגל , בידינו היה כסף מועט ומעט אוכל לדרך , היו ימים שלמים שלא הכנסנו מאומה לפינו , גם אם היה מעט אוכל אמי העדיפה לתת אותו לי ולעצמה לא נותר דבר . במהלך אחת הבריחות היינו על רכבת שהייתה בדרכה לרוסיה אולם במהלך הנסיעה עלו חיילים גרמנים לרכבת ונאלצנו לקפוץ מאחד החלונות כדי להימלט על נפשנו , כתוצאה מהקפיצה קיבלתי מכה חזקה ברגלי הימנית ובגב התחתון , ולא יכולתי להמשיך ללכת ברגל , אמי נאלצה לסחוב אותי בידיה עם עצירות רבות , כי הייתה גם עייפה ותשושה מהמסע . הגענו לרוסיה ושם חשבנו לתומנו שבזה הסתימה בריחתנו אולם טעינו , גם ברוסיה התנהגו אלינו כזרים ובחשדנות , לא היינו חופשיים לעשות כרצוננו , גם ברוסיה הסתרנו את העובדה שהיותנו יהודים מפחד שינסו לפגוע בנו

אמי הצליחה להתחבר עם אנשי הסוכנות היהודית וסיפרה להם את רצונה לעלות לארץ ישראל , לאחר כשבוע ימים,  לקראת חצות הם קראו לנו להגיע אחריהם והעלו אותנו על אניית משא , כל הדרך על אניית המשא התפללנו אמי ואני שנגיע בשלום לארץ ישראל היו טלטלות רבות על האנייה בדרך , הרבה מאוד נוסעים חשו ברע ואיבדו את הכרתם לא היו מספיק מי שתייה לכולם , במשך 8 ימים ולילות היינו באותה אנייה , עד שלפתע אחד הנוסעים צעק שהוא רואה את חופה של ארץ ישראל , התרגשנו מאוד ויתר הנוסעים החלו להתחבק אחד עם השני בהגיענו לנמל חיפה  ערכו לנו בדיקה גופנית ולי העניקו כיסא גלגלים להקל על אמי ובאמצעותו אוכל להיות עצמאי . העניקו לנו מרק חם ופרוסות לחם , בגדים נקיים , ולאחר מכן המתין לנו  אוטובוס שהסיע אותנו לעיר חיפה התחתית , התבוננו אמי ואני בסקרנות בבתים המשונים באנשים הלבושים קצר , לבסוף האוטובוס עצר בבית ישן עם קישוטי קיר משונים , עם כניסתנו אי אפשר היה לא להבחין ברצפה הירוקה המעוטרת בסגנון הערבי , התקרות הגבוהות והמעוגלות שהיו בבית , ריח שיחי בלבנדר והיסמין ריחות שהיו חדשים לנו,  ערבוביית קולות ושפות שהיו זרות לנו ,הרגשתי שהגעתי לארץ אחרת עם תרבות שונה לחלוטין .במהרה לשמחתי גילינו כי רוב שכנינו מסביב הינם דוברי פולני

השכנים דוברי הפולנית השאילו לי ספרי קריאה כמו שרלוק הולמס , קולומבוס ומרקו פולו , והשכן שלנו מר גנץ הגר ממולנו העניק לי לוח שחמט ודמקה חדיש.

כך אני מבלה את רוב שעות היום בקריאה תוך כדי שאני מפליג בדמיוני אל ארצות אחרות ובמשחקי שח אני נאלץ לשחק עם עצמי , ממציא בעצמי את המהלכים של השחקן ממול , עד שאמי מגיעה מהעבודה עם סל ובו מעט מצרכים , מעט ירקות לחם וחלב

יום אחד בעודי יושב תחת צלו של עץ הזית ותיאודור תלוי בכלוב שלו , הגיחו לחצר שלנו  2 נערים בגילי , הביטו בי בסקרנו,  שניהם היו אדומים מריצה מבטיהם התמוהים משכו את תשומת ליבי , תיאודור גם הוא התפלא מהם והשמיע שריקה בעודו זז לכל עבר בכלוב , אמרתי לנערים  שתיאודור אומר שלום , ביקשתי מהם אם יוכלו להביא לי את תיאודור ואחד מהם שנראה חזק וגבוה יותר מהשני  הוציא את תיאודור מהכלוב והניח אותו בידי , סיפרתי להם בעברית הדלה שהצלחתי ללמוד כי אמי נמצאת רוב היום בעבודה ואני נאלץ להיות לבדי שעות ארוכות,  שאלו אותי אם ברצוני להצטרף אליהם והם ייקחו אותי לטייל עמם הסברתי להם שבעקבות תלאות המלחמה הרבות שעברנו אני היחיד שנותרתי לאמי והיא מפחדת מאוד שיקרה גם לי משהו , אני השריד האחרון שנותר לה ממשפחתה ואם יקרה לי משהו , היא לא תוכל לשאת בעוד כאב נוסף

למחרת הם הגיעו מעט מוקדם מהרגיל ולקחו אותי ביחד עם תיאודור, הלכנו ברחובות הכרמל והעיר התחתית לכיוון נמל חיפה ולחוף הים הצמוד לבית חולים הממשלתי , אנשים רבים עצרו להסתכל עלינו בתור חבורה מוזרה בעיקר אולי עליי, כי איני נראה כמו יתר ילידי הארץ ועוד מלווה בתוכי

המשב רוח של הים שהיכה בפניי היה עם טעם אוויר מלוח , הם הצליחו להוריד אותי סמוך לחוף ונכנסו שניהם לטבול במים , ישבתי משועשע והתבוננתי בהם כשהשמש החמה מלטפת את פניי הרגשתי שזה היום המאושר בחיי , מיד עם חזרתם הפתעתי אותם בשקית במטבעות שהיו דמי הכיס שלי והם רצו לקנות קרטיב בטעם מנטה ובוטנים לתיאודור ,טעם הארטיק מנטה יחד עם רעש הגלים הרגיש לי כמו גן עדן

ביקשתי מהם להחזיר אותי לפני שאמי תגלה שהלכתי ללא רשות, בדרך חזרה נשמעה אזעקה נתקפתי חרדה , שמטתי את תאודור מידי מזל שאמיל הצליח לתפוס אותו , רעדתי בכל גופי , האימה שחשבתי שיקרה לי משהו ואמי לא תוכל לשאת בכאב פשוט שתקה אותי , רעש ההפצצות החזירו לי את זיכרון המלחמה ממנה ברחתי , אמיל ושוקה הצליחו להביא אותי למרתף שם גם תיאודור נרגע מהשריקות הרמות אולם אני לא הפסקתי לרעוד

מיד לאחר צפירת ההרגעה הבטתי בשעון והיה כבר אחרי אחת ואמרתי להם שאמי כבר הגיעה הביתה מהעבודה , שוקה ואמיל רצו תוך שהם דוחפים את הכיסא גלגלים במעלה הרחובות עד לביתי ,בחוץ כבר ראיתי ושמעתי את קולה החזק והלחוץ של אמי ביחד עם יתר השכנים , ברגע שהבחינה בי החלה לצעוק מהתרגשות ומכעס , אני מזהה את התגובות הלא מרוסנות שלה היא רצה לעברי כאשר היא צועקת בפולנית ומעוצמת ההתרגשות סטרה לשוקה בפניו, הרגשתי את העלבון צורב גרוני מצד אחד כאב לי על חברי ומצד שני הבנתי את הלחץ והסערת רגשות שאמי נתונה בה מאז לצערי  לא ראיתי לא את אמיל ולא את שוקה כל יום אני מצפה להם ומקווה שיסלחו לאמי ויחזרו לבקר אותי , השהות שלי עימם הפיגה את בדידותי,  היום שהם לקחו אותי לים היה היום המאושר בחיי

אמא של יאנקו חיפשה בעיתון עבודות פנויות וראתה מודעה של משרה פנויה במפעל בחיפה שהוקם על ידי הבריטים וחיפשו עובדים במשרה ושנמשכת כשש שעות ביום והודיעה לי בנוגע לזה התרגשתי מאוד ועודדתי אותה להתקבל עד שעצרתי לדבר והיא סיפרה לי שנצטרך לעבור לקיבוץ באזור כי המפעל נמצא בחיפה והיא מעדיפה לגור קרוב יתר לעבודה מאשר לקחת אוטובוס לחיפה כל פעם ומהר מאוד לאחר מכן עלו לי הרבה מחשבות בנוגע לאיך אני אסתדר לבד בבית לדאוג לעצמי בלי אף אחד לצידי שעוזר לי ואמצא חברים חדשים בקיבוץ ואמרתי את זה לאמא והיא אמרה שהיא תדאג לרשום אותי לקבוצה סוציאלית לעזרה בהתחברות לילדים אחרים בקיבוץ אבל קודם שנמצא מקום לגור בוא בקיבוץ ואז נדבר ומיד הלכנו לחפש מקומות קרובים ומצאנו בית פנוי בקיבוץ גלויות ובזמן הזה עד שעברו לגלויות כל הזמן היו לי דאגות בראש ולחצים בנוגע לאיך יהיה לי שם ולא הפסקתי לחשוב על חברי הקודמים וכמה שבא לי להגיד להם שלום פעם אחת אחרונה וכל הזמן כשהרגשתי לבד התוכי שלי כאילו עזר לי ואפילו התחלתי ללמד את התוכי שלי דמקה ולאט לאט התחלתיד

להרגע כי מצאתי לעצמי כל מיני פתרונות לבעיות שהיו לי בראש ואמא עזרה לי כל הזמן ללמוד איך לעשות דברים בעצמי ולבסוף כשהגיע היום והתלחנו לארוז את הדברים שלנו והגיע משאית ההובלה לא יכולתי לעזוב את הקיבוץ והיה לי קשה מאוד להיפרד מכל הזכרונות שעברתי שם ולאחר שעה וחצי נסיעה הגענו הבית החדש ומיד צוות הפריקה בא והתחיל לסדר את הדברים שלנו בבית והדבר הראשון שעשיתי היה לנסות ולחפש ילדים בקיבוץ ונתקעלתי בילד והוא שאל אותי מה השם שלי כי הוא לא זיהה אותי בפעם הראשונה ואמרתי לו שאני חדש כאן ודיברנו על כל מיני דברים בלי להיות מפורט מידי והוא הסביר לי איפה כל דבר נמצא ודרכים וקיצורי דרך ואמא שלי קראה לי לחזור באמצע השיחה בינינו ו”רצתי” הביתה

ואמא אמרה להשאר בבית להיום ולא לצאת יותר כי לטענת כבר היה מאוחר

ויום למחרת כשהלכתי לבית ספר קיבלו אותי מאוד יפה וילדים שם היו נחמדים מאוד והיה לי מאוד כף ופגשתי מלא חברים חדשים וכשחזרתי הביתה אמרתי לאמא אמא שכחי מהקבוצה הסוציאלית אני מסתדר לבד