יאנקו מתל אביב

מגישות: גיל גבע קינן ואופיר רפאלי

הדמות שבחרנו לספר דרכה את הסיפור היא שוקה, נער שזוית הראייה שלו שונה מהילדים האחרים, הוא ילד מופרע יותר, אך בהמשך נגלה שגם אצלו לא הכול

.טוב,ושמסתתר סיפור מאחורי ההתנהגות שלו

.שוקה הוא מספר פנימי שמספר את כל הסיפור דרך זווית העין שלו והחוויות שהוא עובר

.בחרנו בשוקה משום שהוא דמות מעניינת שניתן לנתח את ההתנהגות שלה להיבטים שונים

!קריאה מהנה

.לפני שנתיים,כשהייתי בכיתה ו,הייתי ילד רגיל לגמרי,היו לי הרבה חברים וקיבלו אותי,עד שיום אחד,התעוררתי בוקר אחד וכל החיים שלי השתנו

.ההורים שלי התגרשו,ומאותו רגע המשפחה הפכה למפורקת. ההורים רבו המון וניתקו קשר, אבא עבר בית ונדדתי כל הזמן מבית לבית,זה לא היה קל

כשרצו השמועות בין הילדים בשכבה, החליטו הכיתה שאני שונה,והחרימו אותי.הפכתי לילד חלש בחברה,חסר חברים,יושב לבד בהפסקות והחלטתי שכדי להתקבל בחברה אני צריך להשתנות בשבילם,בשביל אותם ילדים.עשיתי טעות,התחלתי להרביץ,לעשן,לקלל,הפכתי לילד הרע

.זה עבד,התחילו לחזור לדבר איתי,ולאט לאט קיבלו אותי

?אבל למה בעצם להתחיל שלילי

.אני שוקה,מגיע מחולון ששם אני גר עם אמי,ואני מבלה הרבה בתל אביב,אצל חברי הטוב,אור

אנחנו אוהבים לבלות כאן ביחד,תמיד אנחנו פורצים לבתים של עשירים וגונבים להם משחקי מחשב,טלפונים,וכל מה שנראה לעין.אנחנו גם משחקים

.באקס בוקס שעות על גבי שעות,ולפעמים נוסעים לסרטי אקשן ואימה.כשיצאנו,היינו מבהילים אנשים ועובדים עליהם

.יום אחד בדרכינו לים,שמנו לב לבית עני,ובחצרו נער על כיסא גלגלים עם בגדים פשוטים.כל כך הסתקרנו שלא יכולנו שלא להיכנס

הוא אמר לנו שלום והציג בפנינו את התוכי שלו תיאודור, תוכי מדבר וחמוד. הסתכלנו אחד על השני במבט המום שלא יודע מה לעשות. לאחר כמה דקות של . שתיקה מביכה, יאנקו הציע שנשחק איתו בטאקי. אני לא מתחבר למשחק הזה לעומת חברי הטוב אור שמצא עניין בזה

הצעתי שבמקום זה נשחק “תופסת או שנצא לגנוב מבתים והשתיקה פתאום שבה. יאנקו אמר שלא צריך לשחק ואפשר סתם לדבר. הוא העלה את הנושא על . המצב שמתחולל כרגע ואמר שאביו נהרג לפני חודשיים במלחמת צוק איתן. מיד הזכיר כי אמא שלו היא הדבר הכי חשוב לו, והזדהתי איתו ממש

לא עברה אפילו דקה והרגשתי שאני צריך ללכת לצד, לא רציתי שהם יראו שקשה לי. לבינתיים, שמעתי אותם מדברים על התחביבים המשותפים שלהם,והם גילו שהם דומים מאוד: שניהם אוהבים לקרוא ספרים ולשחק טאקי, הם גם טובים בזה

 לאחר שנרגעתי חזרתי אליהם עם הצעה מיוחדת והצעתי להם שנלך לים. יאנקו הצביע על כיסא הגלגלים וקצת ריחמתי עליו. הוא אמר שאמא שלו מודאגת מהמצב ולכן, הוא צריך להישאר בבית עד להודעה חדשה. הוא הבטיח שיום יבוא ואמו תלך לעבודה, ואז הוא יבוא איתנו לים כדי לחזור לימים הטובים.

ואכן, אחרי שבועיים שלא היתראנו עם יאנקו, הלכנו לפגוש אותו ולשמחתנו, הוא סוף סוף יכל לבוא. עלינו על אוטובוס למרות הקושי, מרוגשים ומלאים שמחה בעיקר בשביל יאנקו, הנער בכיסא הגלגלים. ירדנו לים ואנשים לא הפסיקו לנעוץ בנו מבטים. ניחשנו שזה בגלל יאנקו: הלבוש המוזר, תיאודור עם כלוב גדול

וכיסא הגלגלים. לא היה אכפת לנו והמשכנו ללכת המצב היה שני נערים בכפכפים שמסיעים נער אחר, שונה מהם שלבוש לא בהתאם למקום

בהגעתנו לים, סחבנו בכוח את כיסא הגלגלים על החול החם,זה היה מייגע, אך במהרה הגענו אל שפת הים. הים היה יפה וצלול,ויאנקו התרגש ואמר: אין כמו ארץ ישראל שלנו, אתם לא מבינים כמה שאני מתרגש. אחרי כמה דקות שרק הבטנו לים, אני ואור נכנסנו למים, כאשר יאנקו מביט עלינו עם תיאודור על שפת הים. שעות על גבי שעות שהינו במים עד שהבנו כי ראוי לארח חברה ליאנקו. חזרנו לחוף עד שפתאום שמענו רעש מוזר.זו הייתה האזעקה הראשונה ששמעתי כל חיי.צוק איתן היא אכן מלחמה לא פשוטה, אבל מעולם לא נשמעה באזור אזעקה. יאנקו מיד נבהל,ניסה לקפוץ מהכיסא אבל לא יכל כי הבין במה מדובר. תיאודור,צרח חזק מאוד וניסה לברוח מהכלוב ללא הפסקה. החלטתי שאני לוקח פיקוד,הרי מצפים ממני.רצתי בעודי אוחז בכיסא הגלגלים כאשר אור אחרי,ממש הרגשנו בתוך סרט פעולה,כמו שאנחנו רואים בקולנוע. מיד ראינו את השלט למקלט,ואיזו הקלה,חשבנו.רצנו בעיקבותיו,מבוהלים אבל יודעים מה לעשות.כמו שהורינו הסבירו,פשוט להיכנס אליו.

המקלט היה גדול,ובתוכו המון אנשים:מבוגרים,ילדים,זקנים,ואפילו תינוקות קטנים. מרוב הבהלה,יאנקו לא דיבר כלל,ואפילו הפיל את הכלוב של תיאודור,אך אור הספיק לתפוס אותו בזמן. יאנקו היה המום. פתאום,ברגע אחד,פרץ בבכי והסתיר את פניו. אנחנו כבר ידענו למה,כך שלא שאלנו אותו ונתנו לו להירגע.

לאחר דקות ספורות,נגמרה האזעקה המפחידה,והיה ניתן לצאת.לפתע יאנקו קיבל שיחת טלפון מאימו,כשענה, היא אמרה שהיא בדרך הביתה ושהיא מתגעגעת אליו.הסתכלנו אחד על השני והבנו שהגיע הזמן לרוץ לאוטובוס,אחרת ההשלכות יהיו רעות. כשהגענו לתחנה, היה כתוב שהאוטובוס הבא יוצא רק עוד שעה,אז החלטנו ללכת ברגל בכוחות האחרונים שנשארו לנו. כמובן שוב הייתי המנהיג של חבורתינו,והובלתי אותנו לבית יאנקו.אני אוהב להוביל ולהנהיג,בעיקר כי לא זכיתי לזה בשנים קודמות. לאחר 40 דקות של הליכה מהירה,הגענו לפתח הבית של יאנקו,מתנשפים ומזיעים.לפתע ראינו אישה גבוהה ורצינית,צועקת ולחוצה,פוסעת לעברינו בצעדי ענק,”מלאים בעצבים” משום מה יאנקו כיסה את פניו במבוכה והבנו שזו אימו ואיחרנו את המועד.היא חיבקה את יאנקו בבכי ומשום מקום,סתם ככה,סטרה לי על הלחי והשאירה לי סימן אדום שלא ירד,מן צלקת כזאת,גם על הלחי וגם חרוטה בתוך הלב.

פעם ראשונה בחיי שהתאפקתי לא לצעוק,להרים יד או להחזיר. פשוט שתקתי.עצרתי את עצמי והסתובבתי אחורה בהליכה מהירה,שהפכה בן רגע לריצה,והמשכתי.יאנקו בא להגיד משהו,אבל העדיף לשתוק.אור לא ידע מה לעשות עם עצמו,הניח את הכלוב של תיאודור על הרצפה ורץ אחרי.כל מה ששמעתי  מאחורה היה צעקות של אמא של יאנקו,המלאות בעצב אבל גם מלאות בהתרגשות שחזר הביתה שלם אחרי חוויה שלא תישכח.

רפלקציה

.בעבודה כתבנו יחד את הסיפור,כל אחת הציעה רעיונות מדימיון שלה.אחת כתבה,אחת הציעה רעיונות וקראה מהמחברת וככה התחלפנו

.הפעלנו הרבה היגיון,ולפעמים זה היה לא פשוט,אבל בסוף הצלחנו

.אנחנו חושבות שיצא לנו סיפור מעניין ושונה,ונהננו לכתוב אותו יחד ולעבור תהליך שלם יחד

.מהעבודה לקחנו שלפעמים צריך להתאפק ולשתוק,ושיש אנשים שלמרות שמאחורי התנהגותם עומד סיפור שלא בהכרח יודעים,או מכירים בו

.בנוסף,למדנו כי מקרים חברתיים משפיעים על המציאות ומשנים אותה,לפעמים לטובה ולפעמים לרעה

.לדוגמה,החרם שעבר שוקה גרם לו להתנהג בצורה מסוימת מאוד וניסה להתאים את עצמו למציאות