טוֹב לָדַעַת לִכְתֹּב,

וְגַם טוֹב לָדַעַת לִקְרֹא.

תַּחְשְׁבוּ שְׁנִיָּה אֵיזֶה כֵּיף זֶה לָדַעַת גַּם וְגַם.

גַּם לִקְרֹא וְגַם לִכְתֹּב.

יש יִּתְרוֹנוֹת בִּידִיעַת קָרוּא וּכְתֹב,

אֲנִי יָכוֹל לִכְתֹּב סִפּוּר לְמָשָׁל…

וְלִבְחֹר אֵיזֶה סוֹף שֶׁמִּתְחַשֵּׁק לִי.

וְאִם פִּתְאוֹם חָבֵר שׁוֹלֵחַ לִי מִכְתָּב,

אֲנִי יָכוֹל לִקְרֹא אֶת מָה שֶׁכָּתַב.

אֲנִי יָכוֹל לִקְרֹא שַׁלָּטִים צִּבְעוֹנִיִּים וּמְסַקְרְנִים,

גַּם לָדַעַת מָה מוֹכְרִים לִי בַּחֲנֻיּוֹת.

אִם נוֹסְעִים לָעִיר שָׁאַף פַּעַם לֹא הָיִיתִי בָּהּ,

אֲנִי יָכוֹל לִקְרֹא אֵיךְ קוֹרְאִים לָעִיר וְלָרְחוֹב.

אֲנִי יָכוֹל לִכְתֹּב סוֹד,

וְאוֹתוֹ לִשְׁמֹר.

אֶרְשֹׁם בּוֹ כָּל מָה שֶׁאֶרְצֶה,

כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶשְׁכַּח לִזְכֹּר.

אוּכַל לְהַשְׁאִיר פֶּתֶק,

“הָלַכְתִּי לַטִּיּוּל”.