אורי- סיפור עלייה של סבא יעקב

סבא שלי יעקב גולדברג 

הוא היה ילד שנולד בגרמניה היה לו אח קטן, אמא ואבא מעכשיו אתם הולכים לקרוא על המלחמה ואיך סבא שלי קשור לילדי וילה אמה.

עם התגברות האנטישמיות בגרמניה ובאוסטריה, נשלחו לארץ ישראל קבוצות של ילדים יהודים שהוריהם הרחיקו לראות, והבינו כי מוטב למלט אותם מאירופה מוקדם ככל האפשר. בין המשלחות שהתארגנו במסגרת “עליית הנוער”, הייתה גם קבוצת ילדים שיצאה מגרמניה בקיץ 1939, אלא שהמלחמה שפרצה ב-1 בספטמבר, שיבשה את התוכניות, ורק חלק מהם הצליחו להשלים את המסע ולהגיע לארץ. הסרט התיעודי “ילדי וילה אמה”, מספר את סיפורם של אלה שנאלצו להמשיך לנדוד בין יוגוסלביה, סלובניה ואיטליה, בעוד המלחמה נושפת בעורפם, ובשנים 1942-43 מצאו מקלט בבית קיט השוכן בצפון-איטליה. (סבא שלי היה אחד מהם).

“רבים לא הבינו את חומרת המצב“

אחד מהם הוא סבי, שנולד בפרנקפורט ב-1929. הוריו היו ילידי פולין, שכמו רבים מיהודי מזרח-אירופה, היגרו לגרמניה מטעמים כלכליים. “לפני תחילת המלחמה הגרמנים אישרו לכל מי שרצה, לעזוב את המדינה, בתנאי שהייתה מדינה שהעניקה לו אישור הגירה אליה”, אומר סבי. “אבל רבים מהיהודים שחיו בגרמניה לא הבינו את חומרת המצב”.

121 ילדים נאלצו להישאר באירופה. ילדי וילה אמה.

מי שזיהתה את הסכנה החמורה היא רחא פריאר, עסקנית ציונית ילידת גרמניה, שמאז 1932 גייסה כספים שבעזרתם נשלחו ילדים ובני נוער יהודים, לקיבוצים בארץ ישראל, במסגרת מפעל שכונה בהמשך הדרך “עליית הנוער”. אמי הייתה אישה שהבינה מה טוב לנו ומה חייבים לעשות”, מספר סבי. “בשנת 1939, כששמעה שמחפשים צעירים שייסעו לארץ, היא דאגה שאני אצטרף לקבוצה, ואבי ישמש כמלווה של הילדים. היא עצמה נשארה עם אחיי הקטנים בגרמניה”. על פי התוכנית, היו אמורים הילדים לנסוע ברכבות דרך מזרח-אירופה עד ישראל, אלא שכאשר הגיעו לזאגרב, בירת קרואטיה, התברר כי אין מספיק תעודות מסע לכולם, ובעוד חלק המשיכו במסע, נאלצו 121 מהילדים להישאר באירופה.

תושבי נוננטולה באיטליה לקחו את הילדים תחת חסותם

רחה פריאר פנתה ליושקו אינדיג, מדריך בתנועת הנוער “השומר הצעיר”, יליד יוגוסלביה בן 22, וביקשה ממנו שטיפל בילדים שנותרו מאחור. בהתחלה נדדו אינדיג והילדים לסלובניה, שהייתה בשליטת איטליה. האיטלקים היו אנשים טובים”, מספר סבי. “הם אהדו את היהודים, ולא מימשו את החוקים האנטי-יהודיים. כשהקרבות בין הפרטיזנים לאיטלקים התקרבו, אינדיג פנה לארגון יהודי ש’וילה אמה’ הייתה ברשותו, וביקש לשכן אותנו שם”. 

היו לנו מורים מעולים. פרופ’ בוריס יוכבדסון היה מורה למוזיקה ופילוסופיה, ד”ר לישט לימד היסטוריה ויושקו לימד עברית וסידר הכל. למדנו ממש כמו בבית ספר, זה היה מאוד מסודר. אמנם האוכל לא הספיק לנו, אבל האוכלוסייה דאגה לנו כמה שיכלה. גם לאיטלקים לא היה הרבה מה לאכול בעצמם”. אף שהממשלה של איטליה הייתה פרו-נאצית, תושבי נוננטולה, ובעיקר הרופא והכומר של הכפר, שבהמשך אף הוכרו כחסידי אומות עולם, לקחו את הילדים היהודים תחת חסותם. בקיץ 1943, כשהגרמנים נכנסו לאיטליה, פוזרו הילדים בין משפחות האיכרים ובמנזר בכפר.

כשהנאצים הגיעו לכפר, תושבי הכפר החביאו אותנו, הכומר המקומי הסתיר את הבנות והילדים הקטנים במרתף במנזר, ולמרות שהנאצים חיפשו אותנו, הם לא מצאו”. אך זמן מה לאחר מכן, אינדיג הבין כי הסכנה עדיין רובצת מעל הילדים, וכי אסור להם להישאר באיטליה. בעזרת סיוע אמיץ של תושבי הכפר, הועברו הילדים, שרובם ככולם הפכו בינתיים ליתומים, לשווייץ הניטרלית עד לתום המלחמה. גופרדו פצ’יפיצ’י, איש איטלקי נחמד שהיה מספר לנו סיפורים, הבריח אותנו תוך סכנה עצומה, ובסוף נתפס על ידי הנאצים, נשלח לאושוויץ ושם מת”.

לפעמים יש סוף טוב

בניגוד לרבים אחרים מחבריו לקבוצה,לסבא יעקב היה מזל. בתחילת המלחמה, כשאביו של סבי הבין את חומרת המצב, הוא שכנע את האם למכור את רכושם ולחבור אליו. סבא המשיך עם אינדיג ושאר ילדי הקבוצה, בעוד אביו, אמו ושני אחיו נשארו בזאגרב. בהמשך, נשלחו ההורים ושני ילדיהם למחנה ריכוז בדרום-איטליה, אך גם הצליחו לשרוד את המלחמה בריאים ושלמים. אחרי המלחמה המדריך יושקו אינדיג עברת את שמו ליוסף איתאי”, מספר גולדברג. “הוא נשא לאישה מדריכה שאותה הכיר בשוויץ, והגשים את חלומו לגור עם חבריו שהקימו את קיבוץ גת“. גם סבא שלי עלה לארץ בתום המלחמה, בה נישא והפך אב לשבעה ילדים.סבא סיכם את סיפורו כך:”האמת היא שבתקופת המלחמה הייתי ילד, ולא כל כך הבנתי את הסכנה. לכן, עבורי, זה היה בסך הכל טיול נחמד. אמנם מחויב המציאות, אבל נחמד”.