ספר דיגיטלי-החזרה למוטב

על המחבר

או. הנרי, כינויו הספרותי של ויליאם סידני פורטר, נולד ב-1862 בצפון קרולינה, ארצות-הברית. ב-1882 בא לטקסס, עסק במלאכות שונות לרבות פקידות בבנק, יסד שבועון הומוריסטי בשם “האבן המתגלגלת” וכתב טור הומוריסטי בעיתון יומי מקומי. ב-1896 נאשם במעילה ונמלט להונדורס. בשובו לארצות-הברית נאלץ לרצות שלוש שנות מאסר ובבית-הסוהר החל לכתוב סיפורים קצרים. עם שחרורו עקר לניו-יורק ומת שם ב-1910. או. הנרי פרסם בעיתונים ובכתבי-עת מאות סיפורים אשר זכו לפופולריות רבה. (מתוך אתר “עם עובד”(

פרס או. הנרי: פרס או. הנרי הוא פרס לסיפור הקצר האמריקני הטוב ביותר הניתן החל משנת 1919. הפרס קרוי על שמו של הפור האמריקאי או. הנרי

כשמונה שנים לאחר מותו של או. הנרי, באפריל 1918, מועדון הדמדומים אשר נוסד בשנת 1883 ונודע אחר כך בשם “חברה של אמנות ושל אותיות קיים סעודה לכבודו בבית מלון. לאחר מכן בדצמבר באותה שנה, הוחלט על ייסוד הפרס לזכרו (מתוך “ויקיפדיה”)

הסוהר הגיע לסנדלריית* הכלא’ מקום בו טרוד היה ג’ימי ואלנטיין בניקוב שקדני* של עקבי-נעליים, וליווהו אל המשרד הקדמי. המפקח הגיש לג’ימי פקודת- חנינה, שנחתמה רק הבוקר על ידי המושל, ג’ימי נטלה ברפיון. הוא ריצה עד עתה קרוב לעשרה חודשים, מתוך ארבע השנים שנגזרו לו בדין. סברתו הייתה, שיישאר במאסר שלושה חודשים, לכל היותר. כשג’ימי ואלנטיין, שחבריו רבים כל כך, מוכנס “לחד גדיא”, לא כדאי כלל לגלח את שערותיו. “ובכן, ואלנטיין”, אמר המפקח, “הבוקר אתה יוצא לחופשי. התעודד, והיה לבן אדם. אינך אדם רע-לב מטבעך. הפסק לפצח קופות וחיה ביושר”. “אני?” אמר ג’ימי, מופתע. “הו, מעודי לא פיצחתי קופות”. “לא, כמובן שלא”, צחק המפקח. “הבא נראה, אפוא, כיצד קרה הדבר שנתפסת בשעת מעשה בספרינג-פילד? האם אודות לכך, שנמנעת מלהוכיח את צדקתך מחשש שמע תערב בעניין משהו מן החבורה הגבוהה? או אולי היה זה מקרה של שופט זקן ונאלח, שהכניס אותך לבוץ? משהו מעין זה חייב לקרות לכל הקורבנות החפים מפשע”. “אני?” אמר ג’ימי, בארשת פנים של צדיק תמים. “הו לא, מפקח, אף פעם בחיים שלי לא הייתי בספרינג-פילד!” “הובילהו חזרה, קרונין”, גיחך המפקח, “והלבש אותו בבגדים המיועדים למשוחררים. הוצא אותו לחופשי בשעה 7 בבוקר ואתה, ואלנטיין, מוטב כי תהרהר בעצתי”. בשעה שבע ורבע, בבוקר המחרת, התייצב ג’ימי במשרדו של המפקח. לבוש היה בחליפה בלתי הולמת, בגדים שאינם תפורים לפי המידה, וזוג נעליים נוקשות וחורקות, שמצבן תאם את הנועל-בעל-כורחו*. הפקיד הגיש לו כרטיס- נסיעה וחמישה דולרים, אשר צריכים היו, לדעת החוק, לסייע לו בכינון אזרחות טובה וחיים מהוגנים*. המפקח כיבדו בסיגר, ולחץ את ידו. ואלנטיין, אסיר מס’ 9762, נרשם בספרים כמי ש”חונך על ידי המושל”, ומר ג’ימי ואלנטיין פסע החוצה, אל אור השמש הבוהקת. תוך התעלמות מוחלטת מרינת הציפורים, מהעצים הנעים מעדנות* ומניחוח הפרחים, שם ג’ימי פעמיו הישר למסעדה. כאן טעם לראשונה את טעם מנעמיו* המתוקים של החופש, בצורת תרנגולת צלויה ובקבוק יין לבן—ולאחריו סיגר טוב בהרבה מזל שנטל מן המפקח. מכאן פסע במתינות אל תחנת הרכבת. הוא שלשל רבע דולר לכובעו של אדם עיוור שישב ליד הדלת, ועלה לרכבת. לאחר שלוש שעות הגיע לעיירה קטנה, ליד הגבול. הוא נכנס לבית- קפה של ברנש בשם מייק דולן, ולחץ את ידי מייק, אשר ניצב לבדו מאחורי הדלפק. “צר לי, על שלא עלה בידנו להקדים את הדבר, ג’ימי נערי”, אמר מייק. “אך היה עלינו להתמודד עם הערעור שהוגש בספרינג-פילד. מרגיש בסדר? ” “מצוין” , אמר ג’ימי. “יש לך מפתחות?” הוא נטל את המפתח , טיפס במדרגות, ופתח את דלת החדר האחורי. דבר לא השתנה בחדר, מאז עזב את המקום. על הרצפה היה מוטל עדיין הכפתור ,שנקרע מצווארון מעילו של בן פרייס,, הבלש המהולל , שעה שהוא וחבריו גברו על ג’ימי ואסרוהו. ג’ימי הוציא את המיטה המתקפלת , דחף לוח קבוע בקיר , ומשך החוצה מזוודה מכוסה אבק. הוא פתחה , והתבונן באהדה במערכת כלי הפריצה המשוכללת ביותר במזרח כולו. הייתה זו מערכת מושלמת , עשויה פלדה שעובדה* בצורה מיוחדת , וכללה סוגים חדישים ביותר של מקדחים, דקרים, מהדקים, מנקבים ומלחציים, נוסף על שניים או שלושה חידושים פרי המצאתו של ג’ימי בכבודו ובעצמו, ואשר עליהם הייתה גאוותו. הוא שילם יותר מתשע מאות דולר כדי להשיגם ב… המקום אשר בו מתקינים דברים כאלה עבור בעלי מקצוע. כעבור חצי שעה ירד ג’ימי במדרגות, וחצה את בית-הקפה . עתה היה לבוש בבגדים הולמים* וטובי-טעם, ונשא

*סנדלריית- בית מלאכתו של הסנדלר, שעבודתו תיקון נעלים וסנדלים ותפירתם

*שקדני- חריצות.

*מהוגנים- שיש בהם יושר והגינות, יושר.

*מעדנות- (מלשון עדנה) עונג, נעימות.

*מנעמיו- (מלשון נעים) מענג, ערב.

*עובדה- שהשקיעו בו עבודה כדי שיתאים לצורך כלשהו.

*הולמים- מתאימים

בידו את מזוודתו המאובקת, שניכרו בה ידי המנקה. “יש תוכנית באופק?” שאל מייק דולן , במאור פנים. “אני?” אמר ג’ימי מבודח. “אינני מבין. אני מייצג את החברה המאוחדת לתעשיית כעכים ושעורה טחונה.” הכרזה זו בידחה את דעתו של מייק במידה כזו, שג’ימי אולץ ללגום מניה ובה סודה זלצר מהולה בחלב. מעודו לא טעם משקאות חריפים. שבוע לאחר שחרורו של ואלנטיין, 9762, נערכה בריצ’מונד, אינדיאנה, פריצת קופה חדה וחלקה, מבלי להותיר כל עקבות שיוליכו אל מבצע הפשע. הביטוח כיסה רק שמונה מאות דולר עלובים. כעבור שבועיים נפרצה בלונגספורט קופה מעולה, מן הסוג המשובח ביותר. היא נפתחה כמו גבינה, ונשדדו מתוכה אלף וחמש מאות דולר. מסמכים וכלי כסף לא הוזזו כלל ממקומם. העניים החל לעורר סקרנות בקרב הבלשים. כעבור זמן מה, נעורה לחיים קופת בנק מיושנת בג’פרסון סיטי, ופלטה מתוכה שטרות בנקאיים בסך חמשת אלפים דולר. האבידות הגיעו לממדים כאלה, שבן פרייס וחולייתו נאלצות להיכנס לפעולה. על ידי השוואת הסימנים, הבחינו הבלשים כי קיים דמיון מפתיע בשיטות הפריצה. בן פרייס גילה את עקבות הגניבה, וציין: “כאן ניכרת ידו של הברנש ג’ימי ואלנטיין. הוא נכנס לעסקים. ראו את השיטה, שבאמצעותה הוצאה ידית המנעול בקלות, כמו צנון הנעקר במזג אוויר טחוב. רק בידו מצויים המכשירים המסוגלים לבצע זאת. התבוננו כיצד הוצאו הדפנות בשלמותם. ג’ימי לא נאלץ אף פעם לקדוח יותר מחור אחד. כן, אני משער, שאנחנו מחפשים את מר ואלנטיין. את התקופה הבאה הוא יבלה במאסר ללא שטויות של חנינה מוקדמת.” בן פרייס הכיר את מנהגיו של ג’ימי. הוא למד להכירם, בפתרו את תעלומת המקרה בספרינג- פילד. קפיצות ארוכות, בריחות זריזות ללא שותפים, מהלכים בקרב החברה הגבוהה- אלה היו האמצעים, שסייעו בידי מר ואלנטיין להתחמק בשלום מכל פורענות. נפוצה השמועה, כי בן פרייס קיבל על עצמו לתפוס את מפצח הקופות החמקמק, ושאר בעלי הקופות חשו רווחה רבה. יום אחד, בשעות אחר הצהריים, ירדו ג’ימי ואלנטיין ומזוודתו מכרכרת הדואר באלמור, עיירה קטנה השוכנת חמישה מילין מן הדרך הראשית של מדינת ארקנזו. ג’ימי, שנראה כאדון צעיר, בעל מבנה גוף אתלטי, השב לביתו מהמכללה, פסע במורד הרחוב לעבר המלון. עלמה תעירה חצתה את הרחוב, עברה על פניו בפינה, ונכנסה בדלת שמעליה התנוסס שלט “בנק אלמור”. ג’ימי ואלנטיין הציץ בעיניה, ולפתע שכח את עצמו והיה לאדם אחר. היא השפילה את עפעפיה, והסמיקה מעט. גברים צעירים, בעלי צורה וסגנון כשל ג’ימי, היו נדירים באלמור. ג’ימי אחז בצווארונו של נער שהיה עומד על מדרגות הבנק, כאחד הסבלים, והחל להציג לו שאלות על העיירה, עם שהוא ממלא לסירוגין* את כיסיו במעות קטנות. בינתיים יצאה העלמה הצעירה, והמשיכה בדרכה בארשת פנים מלכותית, מתכחשת לקיומו של הגבר הצעיר בעל המזוודה. “כלום אין זו מיס פולי סימפסון?” שאל ג’ימי, בארשת פנים חקרנית. ” לא”, אמר הנער. “זוהי אנבל אדמס. הזקן שלה הוא בעל הבנק. לשם מה באת לאלמור? האם זו שרשרת זהב לשעון? אני הולך להשיג מקטרת. יש לך עוד כסף?” ג’ימי פנה למלון “פלאנטרס”, נרשם כראלף ד. ספנסר, ושכר לו חדר. הוא נשען על הדלפק, ושטח את תוכניתו בפני הפקיד. הוא סיפר, כי בא לאלמור כדי להקים כאן עסק. מה מצבם של עסקי הנעליים במקום? הוא הוגה רבות בפתיחת עסק של נעליים. מהן הן האפשרויות? הפקיד התרשם עמוקות מבגדיו ומהתנהגותו של ג’ימי. הוא עצמו היה דוגמא נאותה לצעיריה הדורי הלבוש של אלמור. אולם רק עתה הבחין בחסרונותיו. בעודו מנסה לדמות לעצמו את הדרך, בה עונב ג’ימי את עניבתו, סיפק לו הפקיד את כל הידיעות הדרושות. כן, אפשרויות טובות גלומות בעסקי נעליים. עדיין לא קיימת כאן חנות למכירת נעליים בלבד. חנויות הכל-בו עוסקות גם בנעליים. העסקים, בכללם, טובים למדי. הוא ישמח מאוד, אם יחליט ספנסר להשתקע באלמור. זוהי עיר נעימה מאוד, ותושביה אנשים חברתיים מאוד. מר ספנסר אמר, כי יישאר בעיר ימים מספר, ויבחן את המצב. לא, הפקיד אינו צריך לקרוא לנער. הוא יעלה בעצמו את המזוודה; היא כבדה למדי. מר ראלף ספנסר, היצור האגדי שקם מאפרו של ג’ימי ואלנטיין- אפר שנותר בעקבות שלהבת האהבה הפתאומית והפסקנית- נשאר באלמור וצבר הון תועפות הוא פתח חנות לנעליים, וביטח אותה בסכום גבוה. הוא הצליח להפליא גם בחיי החברה שלו, ורכש ידידים לרוב. יתר על כן, עלה בידו להגשים את שאיפת לבבו. הוא הכיר את מיס אנבל אדמס, ונלכד בקסמיה. כתום שנה, היה מצבו של מר ראלף ספנסר כדלקמן: הוא רכש את יראת הכבוד של הקהילה, חנותו שגשגה, וארוסתו, אנבל, עמדה להינשא לו כעבור שבועיים.

*לסירוגין- בדילוגים, בהשמטות

מר אדמס, בנקאי השקדן הטיפוסי לערי השדה, העריך את ספנסר. אנבל התגאתה בו, כשם שאהבתהו. הוא התארח בבית משפחת אדמס, ובבית אחותה של אנבל, כאילו היה בן משפחה מימין ימימה. יום אחד התיישב ג’ימי בחדרו, וכתב מכתב, אשר נשלח לכתובתו הבטוחה של אחד מידידיו הותיקים בסנט לואיס. ידידי היקר: הואל בטובך לפגוש אותי בסילבן, בבאר של סוליבן, בליטל- רוק, ביום רביעי הבא בשעה תשע בערב. ברצוני לדעת מה נשמע אצלכם. ומלבד זאת, רוצה אני לתת לך במתנה את מכשירי. אני בטוח שתשמח לקבלם- את רובם לא תוכל להשיג אפילו תמורת אלף דולר. שמע, בילי, לפני כשנה עזבתי את העסק הישן, יש לי חנות משגשגת. התחלתי לנהל חיים מהוגנים, ובעוד כשבועיים אני עומד לשאת לי לאישה את הנערה החמודה ביותר עלי אדמות. זוהי דרך החיים הטובה ביותר- דרך היושר. לעולם לא אגע עוד בדולר של אדם אחר, ולו גם בעבור מיליון. לאחר נישואיי אצא להשתקע במזרח, מקום בו לא תרחף סכנה על ראשי, במידה ואמריד נגדי אי- אלה ברנשים מזדקנים. אני אומר לך, בילי, היא ממש מלאך. היא מאמינה בי- ולעולם לא אעבור עוד על החוק, אפילו במחיר חיי. השתדל להיות אצל סוליבן, כי אני מוכרח לראות אותך. אביא עמי את המכשירים. ידידך הוותיק, ג’ימי בערב שני, לאחר שג’ימי סיים את כתיבת המכתב, נקלע בן פרייס באקראי לאלמור. הוא הסתובב בעיר לבוש מדים ושקט כמנהגו, עד אשר גילה את אשר חפץ לדעת. הוא ניצב בחנות הכול- בו, אשר ממול לחנות הנעליים של ספנסר, ובחן היטב את ראלף ד. ספנסר. “אתה עומד לשאת את בת הבנקאי, לא כן ג’ימי?” אמר בן בליבו. “ובכן, אינך יודע מה צפוי לך”. בבוקר המחרת סעד ג’ימי פת שחרית בבית משפחת אדמס. הוא עמד לנסוע לליטל- רוק, כדי להזמין חליפת נישואין ולקנות מתנה יפה עבור אנבל. הייתה זו הפעם הראשונה, מאז הגיע לאלמור, בה עמד לצאת את העיר. חלפה שנה תמימה מאז הוצאו ה”מבצעים” האחרונים לפועל, והוא סבר, כי כבר עבר זעם ויוכל לנסוע לבטח. לאחר ארוחת הבוקר, שהייתה מעין סעודת חג משפחתית, הלכו כולם העירה- מר אדמס, אנבל, ג’ימי, ואחותה הנשואה של אנבל עם שתי בנותיה הפעוטות, בנות חמש ותשע שנים. הם חלפו על פני המלון בו התאכסן ג’ימי, והוא עלה במרוצה לחדרו, והביא עמו את המזוודה. אחר המשיכו בדרכם אל הבנק. סוסו וכרכרתו של ג’ימי כבר עמדו שם, ואיתם דולף גיבסון, אשר עמד להסיעו לבית הנתיבות*. כולם נכנסו, דרך דלת האלון הגבוהה, אל תוך החדר הפנימי של הבנק- וג’ימי עמם, כי חתנו לעתיד של מר אדמס היה מתקבל במאור פנים בכל מקום. הפקידים שמחו, על כי הגבר הצעיר, הנאה והחביב, אשר עמד לשאת את מיס אנבל, נאות לברכם לשלום. ג’ימי הניח את מזוודתו. אנבל, בלב מפרפר מאושר ומנוערים תוססים, חבשה לראשה את כובעו של ג’ימי, והרימה את מזוודתו. “האין אני מתופפת נחמדה?” שאלה אנבל. “אלוהים אדירים! ראלף, כמה זה כבד. נדמה לי שהמזוודה מלאה גושי זהב”. “היא מכילה כמות גדולה של עקבי נעליים מצופים ניקל”, אמר ג’ימי בקרירות. “היה בדעתי להחזירם, והחלטתי שאם אקחם איתי, אחסוך בכך את דמי המשלוח. לאחרונה נעשיתי חסכני* להפליא*”. זה עתה הובאה לבנק אלמור קופה חדשה. מר אדמס התגאה בה עד מאוד, והפציר בהם כי יבואו לראותה. הקופה הייתה ישנה, אך דלתה היתה מן הסוג המעולה ביותר.היא ננעלה באמצעות שלושה מוטות פלדה יצוקה, המוצמדים אל ידית אחת משותפת, ולה מנעול זמן. מר אדמס הסביר ברוב גאוותו את אופן פעולתה למר ספנסר, שגילה התעניינות מנומסת, אך לא בולטת יתר על המידה הנאותה. שתי הפעוטות*, מיי ואגתה, הוקסמו ממראה המתכת הבוהקת, השעון המוזר והמוטות. בעודם טרודים בעיסוקיהם נכנס בן פרייס לבניין, נשען על מרפקו, והציץ בסקרנות פנימה מבעד לסבכה. הוא אמר לשוער, כי אינו מבקש דבר- הוא פשוט ממתין למכר. לפתע נשמעה צווחה מפי אחת הנשים, ומהומה גדולה פרצה במקום. בעת שכל המבוגרים עסקו בענייניהם, הכניסה מיי, הילדה בת התשע, תוך כדי משחק, את אגתה לתוך הקופה ונעלה בעדה את הדלת. היא הבריגה את המוטות וסובבה את ידית המערכת, בחקותה את פעולתו הקודמת של מר אדמס. הבנקאי הקשיש הזדרז לתפוס את הידית, ומשך בה שעה קלה. “הדלת אינה יכולה להיפתח!” נאנק. “השעון לא כוון, והמערכת לא סודרה”. אמה של אגתה צווחה כאחוזת טירוף.

*בית הנתיבות- מקום בשדה התעופה שבו מטפלים בנוסעים.

*חסכני- צמצם את הוצאותיו כדי לאסוף כסף לעתיד.

*להפליא- (מלשון מופלא) מצוין, יוצא מן הכלל.

*פעוטות- תינוק, ילד קטן בערך בגיל 2-3.

“ששש…” אמר מר אדמס, מרים את ידו הרועדת. “שתקו כולכם לרגע. אגתה!” קרא בקול רם, ככל שיכול. “הקשיבי אלי”.

בדממה הקצרה שהשתררה לאחר מכן, יכלו כולם לשמוע את צליל קולה הרחוק של הפעוטה, שהחלה לצעוק בפראות, מחמת הפחד האיום שתקפה בתוך הקופה האפילה. “ילדתי היקרה!” יללה האם. “היא תמות מפחד! פתחו את הדלת! או, שיברו אותה! אתם גברים, האינכם יכולים לעשות מאומה?” “האדם הקרוב ביותר, המסוגל לפתוח את הקופה, נמצא בליטל- רוק”, אמר מר אדמס, בקול רועד. “אלוהים אדירים! ספנסר, מה נעשה? הפעוטה הזאת- היא לא תחזיק מעמד זמן רב בפנים. אין שם די אוויר. ומלבד זאת, היא תקבל הלם מחמת הפחד בלבד.” אמה של אגתה, עתה מבוהלת עד אימה, הלמה על דלת הקופה בידיה. בתוך המבוכה הכללית, הציע מישהו להשתמש בדינמיט. אנבל פנתה אל ג’ימי כשעיניה הגדולות מלאות אימה. אך עדיין אין בהם ייאוש. אין דבר בעולמנו, אשר ייראה לאישה כמכשול, שאין בכוח הגבר, שהיא מעריצה, להתגבר עליו. “אינך יכול לשות משהו, ראלף? נסה בבקשה!” הוא הסתכל בה, וחיוך רך ומוזר ריחף על שפתיו ובעיניו המפוקחות. “אנבל!” אמר “תני לי, בבקשה את השושנה שאת עונדת.” היא כמעט ולא האמינה למשמע אוזניה, אך משהבינה את דבריו, התיקה את הגבעול מחזה, והניחה אותו בידיו. ג’ימי דחף את הפרח לכיסו, הסיר את מעילו, והפשיל את שרוולי כותנתו. באותה פעולה נמוג ראלף ד. ספנסר, וג’ימי ואלנטיין תפס את מקומו. “התרחקו מן הדלת, כולכם”, פקד קצרות. הוא הניח את מזוודתו על השולחן ופתח לרווחה. מאותו רגע ואילך, כאילו לא הבחין כלל בנוכחותו של איש מן הצופים. הוא הניח, בזריזות ובקפדנות, את מכשיריו המוזרים והמבריקים, תוך כדי שריקה חרישית*, כשם שנהג לעשות תמיד במלאכתו. האחרים התבוננו בו, כאחוזים בחבלי קסם, שקטים וחסרי תנועה. כעבור רגע, חדר מקדחו של ג’ימי, בקלות רבה, אל תוך דלת הפלדה. מקץ עשר דקות, שיא המהירות בקריירה שלו כפורץ, השליך לאחוריו את המנעולים והמקדחים, ופתח את הדלת. אגתה- בעליפון כמעט-, אך בריאה ושלמה- נאספה בזרועות אמה. ג’ימי ואלנטיין לבש את מעילו, חלף ליד הסבכה, ופסע אל הדלת החיצונית. בצאתו, נדמה לו כי שמע קול רחוק, קול שהיה מוכר לו משכבר הימים: “ראלף!” אך הוא לא נעצר אף לרגע. בפתח, עמד בדרכו אדם גדל מידות. “הלו, בן!” אמר ג’ימי, בעודו מחייך את חיוכו המוזר. “סוף סוף תפסת אותי, האין זאת? אם כן, בוא נזוז. אין לי מה להפסיד”. ואז נהג בן פרייס באורח מוזר במקצת. “חושבני שאתה טועה, מר ספנסר”, אמר. –”אינני סבור שאני מכיר אותך. מרכבתך מחכה לך, לא כן?” ובן פרייס פנה לדרכו, ופסע במורד הרחוב.

*חרישית- שקט, דומם.

פרשנות וסמליות בסיפור

  כבר בתחילת הסיפור ניתן לראות שג’ימי ואלנטיין אינו אדם רע. רק כמה דקות לאחר שהשתחרר מהכלא הוא כבר נותן את שארית הכסף שקיבל לעני שקיבץ נדבות בתחנת הרכבת.

לעומת זאת, רק כמה שורות לאחר מכן, הוא חוזר לדרכי העבר ומתחיל גל פריצות מהירות ונטולות סימנים, ולא מראה שום סימנים של מצפון או מוסר.

בנוסף, ניתן לומר שג’ימי לא רואה פריצת כספות כמטרת חייו, אלא רק כעיסוק זמני להכנסת כסף, מאחר שברגע שרואה את אנבל, הוא מוכן להתמסד בעיר כמוכר נעליים ולנסות להתחתן איתה. מכאן גם רואים כמה ג’ימי בוגר ומוכן למחויבות כמו חתונה וחיי נישואים.

השינויים שעובר ג’ימי– את השינוי שחל בדמות של ג’ימי, ניתן לייחס לרגע שבו ג’ימי ראה את אנבל נכנסת בדלת שעליה השלט “בנק אלמור”. באותו רגע, נכתב:

“ג’ימי הציץ בעיניה, ולפתע שכח את עצמו והיה לאדם אחר”.

כבר אז נולד האיש ראלף ד. ספנסר. וכבר אז השינוי בג’ימי היה ברור ומוחלט. עוד שינוי שחל בג’ימי, הוא הדרך שבה הוא התייחס לפרחים. בתחילת הסיפור מתואר שג’ימי יוצא מהכלא “תוך התעלמות מוחלטת ממרינת הציפורים, מהעצים הנעים מעדנות ומניחוח הפרחים”, אך לקראת סוף הסיפור הוא מבקש מאנבל: “תני לי בבקשה את השושנה שאת עונדת”. השינוי הזה יכול לסמל שג’ימי הפך לאדם רך יותר ופחות קשוח משהיה בתחילת הסיפור. הבקשה שלו גם מראה שהוא מבין שאחרי שיחשוף את צמו בתור פורץ הקשר שלו עם אנבל יסתיים ובגלל זה הוא מבקש מזכרת ממנה שתישאר אצלו כשייתפס שוב.

שלבי הקונפליקט בסיפור

אקספוזיציה (מצג)– בתחילת סיפור נמסרים מידע ופרטים שיעזרו להבין את העלילה. במצג מובאים בדרך כלל פרטים כמו זמן, מקום, שם הדמויות ולפעמים קצת רקע מהעבר. בסיפור הזה ניתן לנו מידע על דמות אחת בלבד, על ג’ימי. רק מקריאת השורות הראשונות יודעים שג’ימי הוא פורץ כספות שנתפס ונשלח לכלא. הוא אדם מעשי שמתכנן מראש את צעדיו ולא מבזבז זמן.

סיבוך– הסיבוך (קונפליקט) הוא למעשה הפרט שסביבו ובהסתמכות עליו נעה כל העלילה. בסיפור זה הסיבוך מתחיל קצת לאחר שמסופר על גל הפריצות המחודש של ג’ימי, כאשר בן פרייס מוזעק לפתור את המקרה, ומבין שזאת פעולתו של ג’ימי. מנקודה זו כבר ברור שהשיא של הקונפליקט יערב בצורה כזאת או אחרת מפגש בין ג’ימי לבלש.

שיא הקונפליקט– שיא הסיבוך הוא הסיטואציה הכי טעונה בסיפור. כל הפרטים מתנגשים במפגש אחד והעלילה מגיעה לשיאה. מנקודה זו הקונפליקט יתחיל להיפתר. בסיפור זה, די ברור ששיא הסיבוך מגיע כאשר שתי הילדות משחקות ליד הכספת, והילדה אגתה ננעלת בפנים. אם נדמיין עקומת פעמון שמסמלת את עלילת הסיפור, שם תסומן הנקודה הגבוהה ביותר. קצת לפני כן מתואר לנו שהבלש בן פרייס נמצא שם ומשקיף על המצב בעודו חבוי מאחורי סבכה.

מפנה והתרה– המפנה בעלילה (plot twist) הוא בדרך כלל מעשה של אחת הדמויות, שיתרום משמעותית לפתירת הקונפליקט והחזרה למצב הרגוע שמתואר בהתחלת הסיפור בדרך כלל התרת הקונפליקט היא חלק אחד ביחד עם מפנה הסיפור. כאן, הדמות שעושה מעשה היא ג’ימי, והמעשה הוא ההחלטה שהוא מחליט במוחו, להציל את הילדה אגתה, אפילו אם זה יגרום למעצרו המחודש ולסיום הקשר של עם אנבל, בעקבות רצונו לגרום לאנבל אושר ולהגן עליה. במעשה זה ג’ימי משלים עם המעצר ומציל את הילדה, וכך בעצם פותר את הקונפליקט לגמרי ומחזיר את המצב לקדמותו.

סיום– סיום הסיפור מלווה בדרך כלל באווירה רגועה ששולחת אותנו אל השורות האחרונות בתחושה שכל הפרטים ידועים ובהרגשה טובה לגבי הסיפור (בדרך כלל הסיום של סיפור הוא שמח אך תמיד יש יוצאים מן הכלל). כאן הסיום מתרחש כאשר ג’ימי ואלנטיין הולך לכיוון הדלת, מוכן למעצר ופוגש בבלש בן פרייס. הוא אומר לבלש:

“הלו בן! סוף סוף תפסת אותי האין זאת? אם כן, בוא נזוז. אין לי מה להפסיד”.

אך בן עונה: “חושבני שאתה טועה מר ספנסר, אינני סבור שאני מכיר אותך. מרכבתך מחכה לך, לא כן?” והולך.

המלצה על הסיפור “בחזרה למוטב”

לדעתנו, הסיפור ” החזרה למוטב” הוא סיפור אנושי ומעניין שמלמד אותנו שיעור על בני אדם ככלל. הוא מראה לנו שכל אדם יכול להשתנות וצריך לתת לכל אדם את הסיכוי וההזדמנות להראות לנו את השינוי שחל בו. הוא מראה שבסך הכל צריך טיפת אמונה באדם ושלפעמים צריך לעשות מעשים שהם לפנים משורת הדין ולרופף קצת את גבולות החוק הנוקשים-תמיד. לאורך כל הסיפור ניתן לראות את נקוד מבטו של או. הנרי על פושעים. מצד אחד ג’ימי מתואר כפושע ללא מצפון, ומצד שני הוא נותן כסף לעניים ומציל ילדות קטנות. הוא משחק עם נקודות המבט בצורה שתגרום לקוראים לחשוב שיש שני ג’ימי ואלנטיין וזאת עוד דרך לעניין את הקוראים לקרוא את המשך הסיפור. הוא מפתח בנו רצון לנסות לנחש את המעשה הבא של ג’ימי ולרצות להמשיך לקרוא כדי לראות אם ניחשנו נכון. בנוסף, הוא מצליח להפוך את דמותו של בן פרייס, דמות שלא נתן עליה הרבה מידע או רקע, לדמות החשובה ביותר בסיפור. בסופו של דבר בן הוא זה שמחליט אם אפשר לתת אמון בכל אדם או שאנשים לא יכולים להשתנות אף פעם. מסיבות אלו אני ממליץ לקרוא את הסיפור ” החזרה למוטב”, של או. הנרי.