נעמי – אלבום העלייה של משה פיש

משה פיש – סיפור עלייה

 את הסיפור על דוד סבתי,  משה פיש ז”ל, אשר היה נער שובב ומרדן, שמעתי מפי סבתי אורה.

משה נולד למשפחה דתית בשנת 1924 בטרנסילבניה.

סבו, הרב אדמו”ר בן ציון פיש, ישב עם הרצל בקונגרס הראשון, היה ציוני גדול וחינך את כל משפחתו לאהבת הארץ –  ובזכותו עלתה סבתא אלה ואחותו לארץ לפני שפרצה המלחמה.

בגיל 15 ברח מהבית, מכיוון שההונגרים רצו לגייסו לצבא ההונגרי, אך הוא התנגד.

לאחר מכן תפסו אותו ההונגרים ושלחו אותו למחנה עבודה, בו עבד עבודות פרך כגון: סחיבת אבנים ועבודות בנייה. כך העביר חודשים ארוכים ללא מזון,  נעליים ובגדים, באמצע חורף נורא. המצב היה קשה מנשוא.

לאחר מכן, ברח מהמחנה (לא ברור כיצד) אל ביתו. שוב תפסו אותו ההונגרים, אך הפעם רצו לתלות אותו בכיכר העיירה – השמועה שפשטה מהר כ”כ הגיע לבית הוריו והם החליטו לעשות מעשה.

אז אמו – יהודית התחפשה לגוייה מקומית והביאה עמה שק כסף , שעמו שיחדה את השומרים אשר שמרו על “בית הסוהר” שבו משה נמצא.

אביו, הצליח להבריחו בתוך עגלה אל מחוץ לכפר – למרות שהיה יום שבת, והם בהחלט ראו בזה כחטא.

פרצה מלחמת העולם השנייה ומשה הצטרף לפרטיזנים,  הוא חי איתם ביערות, בתנאים לא טובים –

כשהם סובלים מקור מצמא ומרעב נוראי – והגיעו למצב שנאלצו לאכול מבשרו החי של סוס שאותו הרגו למטרה זו.  

כשהפרטיזנים נלחמו בנאצים, והוא יחד איתם, דוד משה נפצע וקיבל כדור מעל לבו.

הפרטיזנים היו אובדי עצות, לא היה בית חולים, עזרה ראשונה או חומר הרדמה.

הפרטיזנים החזיקו את ידיו ואת רגליו, והוציאו לו בעזרת סכין את הכדור מבשרו, כך הוא ניצל. 

לאחר שנגמרה המלחמה,  הוא הלך ברגל את אוסטריה ואיטליה, מסע שארך שנתיים ולבסוף הגיע הבייתה להונגריה  בתקווה שימצא אות למשפחתו.

כשהגיע לעיירה שלו – בורשה, גילה משה כי לא נשאר זכר מהבית. רוב העיירה נשרפה כליל ולא נשארה אבן אחת שלמה.

משה, שהיה אז בסביבות גיל 20, לא ידע מה עלה בגורל משפחתו. אחותו אלה – סבתא רבא שלי, הספיקה להגיע ארצה לפני המלחמה ולא רצתה לחזור. כך היא נצלה. וכך גם אחותה אהובה שעלתה בעקבותיה לפני המלחמה.

הוריו לא היו שם וגם עליהם לא ידע כלום. בדיעבד גילה כי שלמה ויהודית – הוריו, שני אחיו ואחותו , סבו וסבתו וכל יתר בני המשפחה נספו בשואה במחנה ההשמדה אושוויץ.  

לאחר שראה את מצב ביתו, וליבו הצטמק, החליט משה שהוא עושה מעשה והוא עולה לארץ ישראל.

הוא התחיל לחפש פרטים על העלייה לארץ והצטרף לקיבוץ “השומר הצעיר” שבאיטליה.

שם בשומר הצעיר הכינו אותם לעליה לארץ – סיפרו להם על ארץ הקודש, למדו קצת עברית וכולי…

באונייה היה צפוף מאוד, עלו יותר אנשים מאשר שהאונייה הייתה מיועדת להכיל, התנאים גם שם היו קשים ביותר – ולמזלם הרע האוניה נתפסה על ידי הבריטים ששלטו אז בארץ ישראל,

כל האנשים אשר עלו אחרי מלחמת העולם השנייה, לא הורשו לעלות ארצה.

בתקופה הזו, כל יהודי שרצה לעלות לארץ ונתפס, נשלח לקפריסין. וביניהם משה.

הספינה מולדת

כשהגיע לקפריסין, היו ביניהם חלוקת תפקידים, ומשה היה אחראי על ארגון  המחסן. ששם אכסנו בגדים שהבריטים נתנו ועוד מיני דברים שהמעפילים היו זקוקים להם.

ניבנו עבורם צריפים עגולים, שהיו פתוחים משני הצדדים, ובחורף, הם היו סוגרים את הפתחים עם שמיכות.

יחסית הם הסתדרו יפה מאוד, הם הקימו מרפאה ובית יולדות , הם הקימו משרד ואפילו בתי ספר וגני ילדים!  

כאשר נולדו תינוקות, הם היו לוקחים את הגיגיות פח שקיבלו על מנת לעשות כביסה , מרפדים אותן בבדים והפכו אותם לעריסות עבור התינוקות שנולדו במחנה.

אבל כמובן, היו גם הרבה קשיים וחוקים שהבריטים הציבו :

למשל – נשים שעמדו ללדת, לקחו אותן לבית החולים אך לבעלים אסור היה להצטרף לאשה היולדת , ועליה היה לנסוע לבית החולים רק עם הנהג הבריטי – דבר שגרם בתחילה לסכסוכים קשים – התנגדויות מצד המעפילים במחנה – בכי וצעקות.

משה ועוד כמה בחורים צעירים ונחושים,  החליטו לעשות מעשה .  הם חפרו במשך כמה חודשים מנהרות אל הים –  המשימה הבאה היתה להשיג  סירה, (ידוע לנו מפיו של משה שהיו קפריסאים שעזרו להם בכל מיני מטלות) ובדרך זו  חלמו שיגשימו את מטרתם.

משה והבחורים עלו לסירה, ויצאו לדרכם .  בשלב מסויים הבריטים תפסו אותם והרביצו להם מכות רצח. – עד כדי כך שהם נזקקו לאשפוז.

לאחר כמה ימים סבתא רבא שלי – אלה, שגרה בירושלים, מקבלת הודעה  שאחיה – משה בחיים, לאחר שלא שמעה ממנו במשך שנים רבות ולא ידעה אם נספה בשואה או ניצל.

והוא שוכב פצוע בבית החולים רמב”ם בחיפה. –  ההתרגשות והבכי היו בשיאם  שסבתא אלה שמעה את הידיעה .  

מיד  התארגנה,  וסבתא אלה נסעה לבית החולים יחד עם סבא אפרים לבקר את משה, בבית החולים רמב”ם.

בכניסה לחדרו עמדו שומרים בריטים שלא נתנו להם להיכנס לראות את אחיה של אלה, שאותו לא ראתה שנים רבות , וגם לא שמעה אודותיו.

לאחר שהבריא, הוחזר משה לקפריסין.

ב 1949 בזמן שסבתי אורה, שהיתה אז בת 12, ישבה על מדרגות ביתה, הופיע גבר גבה קומה, עם עיניים ירוקות ושיער חום, עם גרביים עד הברך, מכנסי חאקי ותרמיל גדול על הגב ושאל באידיש את סבתי: “כאן גרה אלקע פיש?” וסבתי צעקה: “אמא, מישהו מחפש אותך!”

סבתא אלה מיהרה לצאת , והפגישה בינהם היתה עצובה ושמחה יחדו – הבכיות וההתרגשות שאחזה בהם זכורה לסבתא אורה עד היום.

הם דיברו אל תוך הלילה, הוא סיפר על כל מה שעבר עליו -והוא שבישר בעצם למשפחה על כל הקרובים להם שניספו באושויץ.

וכמובן שסבתא וסבא רבא שלי וכמו כן אחותה של סבתא חיפשו דרך כיצד לעזור למשה .

תהליך הקליטה לא היה קל, למידת השפה העברית הייתה קשה עבורו וגם הקליטה בחברה.

סבתא אלה וסבא אפרים סידרו למשה דירונת קטנטונת קומה מעליהם, והוא היה יורד לאכול כל יום אצל סבתא אלה.

אך משה היה איש צנוע, ולא רצה לקבל כסף מאחיותיו .

הוא גוייס לצבא וכשהשתחרר קיבל עבודה בתחנת הרכבת בלוד .

משה היה איש חרוץ ומסור לעבודתו – וזמן מה לאחר מכן  היה

מכרז למנהל תחנת הרכבת בירושלים, והוא זכה בתפקיד.

ב1954, התחתן משה עם יהודית, ילידת הארץ והם הולידו 3 ילדים.

בכל שנותיו בארץ חי בירושלים, עבד ברכבת בירושלים ויצא לגמלאות. מעולם לא עזב את הארץ

לטיול בחו”ל , וכמו כן לא הסכים לקבל כספי שילומים מהגרמנים .

משה נפטר לפני מספר שנים, כשהוא מוקף במשפחתו ואוהביו.