יהונתן פריז’ה סיפור העליה של אנט פריז’ה

ב 1945 בסוף מלחמת העולם השנייה המצב במרוקו נהיה יותר קשה.

בתקופה זו חילקו תלושי מזון, אמא שלי הייתה עומדת כל הלילה בתור למנות האוכל, כדי שיהיה אוכל בבית. אזעקות רבות היו בלילות, אבל  מקלטים לא היו בכלל.

בזמן האזעקות היו צריכים לרדת מהקומות העליונות ולהסתתר בקומת הקרקע.

המלחמה בעצם הגיעה לקזבלנקה ליום אחד בלבד, אבל האווירה הייתה קשה ומפחידה.

{סבא סמי וסבתא אנט מיד לאחר חתונתם בתמונה}

לאחר המלחמה, רצו במרוקו להפיל את השלטון ולסלק את הצרפתים.

היו התפרעויות של ערבים, ממש “אינתיפאדה”.

בקזבלנקה החלו לפחד מערבים, העיר עצמה הייתה מודרנית והיה נהוג באותה תקופה לצאת ולבלות, לרקוד במקלטים, פסדובלה, סלואו וואלס.

באופן כללי המצב של משפחתי היה טוב מאד. לבני המשפחה תמיד היו בגדים חדשים שתמר וטיטי האיות שלי תפרו משאריות בדים שהביאו מעבודתם. (הן היו תופרות).

על הקמת מדינת ישראל שמעו בני המשפחה ברדיו, בבית הכנסת בירכו על קום המדינה.

עם כל השמחה, האנשים פחדו  לצאת לשמוח בגלוי ברחובות.

{בתמונה סבא סמי וסבתא אנט מטיילים בארץ עם חברים}

סמי, לפני נסיעתו נגש לאימא רחל וביקש את רשותה שאנט תצטרף אליו ואל משפחתו לנסיעתם לישראל.

תשובתה הייתה: “אם אתם מהמזל, אתם עוד תפגשו ואם לא, אז כל אחד ייקח את הדרך שלו”.

היא אף נתנה לו עצה  לעתיד ..לרשום כל מה שמבטיחים לך “כל מה שרשום וכתוב נשאר,מה שאומרים בעל פה נעלם ברוח.”

לאחר כמה ימים , השנה היא 1955 ,סמי עוזב לישראל ,בכדי להמשיך בחייו.

סמי ואני המשכנו לשמור על קשר מכתבים לאורך שנה, בהם הוא סיפר לי על המצב בארץ.

{בתמונה סבתא אנט ליד ארמון המלך בעיר קזבלנקה במרוקו}

הנסיעה  לישראל

כשהמצב במרוקו החמיר עבור היהודים,

הקהילה היהודית החלה להירשם לעליה לישראל, גם מאיר אחי ומשפחתו החלו לתכנן  עליה.

אני לא הייתי מעוניינת לעזוב את משפחתי ואת החיים הטובים בקזבלנקה לטובת חיים קשים בישראל. רציתי להצטרף לאחותי בצרפת. לאחר שכנועים רבים וויתור של אמא שלי על מקומה בנסיעה, צרפו אותי למשפחתו של מאיר.

ויקטור אחי הבכור צירף את אמא שלי למשפחתו. שאר בני המשפחה נסעו להתגורר בצרפת.

לאחר הרישום נאלצו להמתין כחצי שנה ומשם יצאנו לישראל דרך מרסיי ,שבצרפת.

{בתמונה סבא סמי עם משפחתו במרוקו}

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%92%D7%91%D7%94_(%D7%90%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%94)אני נזכרת בימי השייט ומספרת:

“,כשיצאנו מקזבלנקה  למרסיי, מסע שארך שלושה ימים, עלינו על אוניה איטלקית.

מאיר אחי עבד במטבח האוניה, כך שקיבלנו את האוכל הכי טוב. אני חליתי במחלת ים ולא הרגשתי טוב. הבחורים האיטלקים טיפלו בי במסירות רבה. (קצת תשומת לב לא הזיקה לי).

במרסיי נאלצנו להמתין חודש נוסף לאוניה שתיקח אותנו לארץ.

ב-23.7.1956 הגיעה משפחת גנון המורחבת לישראל עם האוניה “נגבה” ,שזהו  השייט האחרון שלה.

{בתמונה האונייה “נגבה” שבה עלתה סבתא אנט לארץ.}

מנמל חיפה העבירו אותנו למושב בקוע, מושב של עולים יוצאי תימן, הנמצא ליד לטרון.

מאיר קיבל שם בית, לו ולמשפחתו.

המזל האיר לנו פנים וסמי ואני נפגשנו שוב. סמי שמע על הגעתנו לבקוע ומיהר לפגוש אותי שם.

עוד באותו יום נסענו לירושלים ועלינו לקבר דוד המלך.

החיים נכנסו למסלולם,מאיר עבד כ”שיפוצניק” מזל אשתו ואני נשארו בבית, נהנו ממוסיקה ובישולים.

מאיר הבהיר שסמי מוזמן להגיע לביתם, אך לא הרשה לי להגיע לבצרה שהייתה רחוקה לבד.

לאחר זמן קצר משפחתו של סמי הגיעה לביקור בבקוע  בכדי לדבר עם מאיר על אירוסין. במסגרת ביקורם, קיבלתי טבעת סוליטר יהלום,שעון זהב ומתנות נוספות.

אנחנו הכנו ארוחה עשירה, ללא חשמל. התאורה היחידה שהייתה לנו, הייתה תאורה מחו”ל שמאיר הביא(לוסטרה).

סמי שירת בחיל האוויר והוצב ברמלה, במטבחים, כדי שיוכל להגיע ולעזור במשק.

{בתמונה מסלול ההפלגה ממרסיי לישראל}

בצרה של אותם ימים הייתה כמו משפחה אחת גדולה. כשהייתה שמחה במשפחה היו תולים הזמנה בצרכניה וכולם היו מגיעים..

בהתחלה לא הייתי מרוצה מהמושב וחשבתי שזה לא מקום שטוב לי בו. ככל שעבר הזמן הבנתי שזהו המקום הנכון בשבילי.

אנט וסמי מתחתנים  ב-22.1.1958, בבית העם בבני –ציון.

 החתונה הייתה חתונה צבאית, הרב המקדש היה רב אשכנזי .אנט נזכרת:

“הדודה של סמי ,בישלה את כל המטעמים שהיו באירוע.

התפריט כלל: סיגרים ,פסטלים, סלטים, עופות וכל טוב.

את שמלת הכלולות שלי תפרתי בעצמי.

{בתמונה סבא סמי שעלה לארץ: חייל, חקלאי וכו…}

בית העם התמלא בהרבה אורחים, מאיר אחי הוביל אותי לחופה ואת סמי  הוביל הדוד יעקב.

השמחה הייתה גדולה, היינו מאושרים.

לאחר “שבע הברכות”, סמי חזר לצבא ואני הייתי לתופרת של בצרה.

{בתמונה המדרכה המובילה לבית של סבא וסבתא רחוב הנחלים שעדיין לא היו מדרכות}

תפרתי בבתי הלקוחות  בבצרה, כי לא הייתה לי מכונת תפירה.

חודשיים לאחר החתונה קיבלנו מתנת- חתונה מחו”ל, צ’ק מאביו של סמי, חנניה ,המתגורר בקזבלנקה.

אני זוכרת כמה שמחנו במתנה, נסענו לנתניה ושם רכשתי את מכונת התפירה הראשונה שלי.

המצב בארץ לא היה קל, המשכורות לא היו גבוהות והיה צריך להתנהל בחוכמה ובצמצום.

כל עבודה שיכולנו לעשות במו ידינו, חסכה לנו הרבה” “את כול הבגדים תפרתי בעצמי.

וגם את הצריף שלנו קישטתי בעצמי, תפרתי וילונות, שידות היו מארגזים, וריהוט השגנו מכל מיני שכנים.

רק לעיתים רחוקות הרשנו לעצמנו לקנות משהו חדש לצריף.

{בתמונה סבא וסבתא מטיילים בארץ עם גרגור ותושבי בצרה}

לפעמים הייתי פורמת בגד ישן ותופרת ממנו בגד אחר לגמרי. כך גם הייתי עושה עבור הלקוחות בבצרה, למשל: חליפת גברים ישנה הפכה להיות  שמלה חדשה.

לאחר השחרור מהצבא סמי עבד במשק: היו לנו ברוזים, פרדס ועופות.

כמו כן הוא עבד במחסן בבצרה בעבודות שונות כמו סבלות, במחסן הביצים ועוד…

{בתמונה סבתא אנט עם אמא שלה במרוקו}

לימים עזבנו את הצריף ועברנו לגור עם המשפחה של סמי בבית מאבן במשק ברחוב הנחלים.

היה לנו צפוף מאוד וביום אחד החלטתי להעמיס את מעט הרכוש שהיה לנו על סוס ועגלה ועברנו לגור ברעננה ברחוב חנקין בדירה קטנה.

אני עבדתי בתפירה בחנות מפוארת שנקראה “הולנדר” וסמי נשאר לעבוד בבצרה.

האח שלי ומשפחתו לא אהבו את החיים בארץ ועזבו לצרפת – קשה היה להם בבקוע ללא מים וחשמל זמן רב כלכך.

משפחתם הייתה מרובת ילדים ובצרפת אחי הסתדר יפה מאוד עד שנפטר בסייבה טובה לפני שנה.

אחותי תמר עלתה לארץ עם בעלה ועד היום המשפחה גרה בדימונה.

שאר אחיי גרו בצרפת.

את אמא שלי העלתי לארץ עשר שנים אחרי וגם היא התגוררה ברעננה.

{בתמנה מושב בצרה בראשית שנותיו-רחוב הנחלים עם הפרות של אלי מנשה}

הקשיים היו רבים, חולות, קור, חוסר כסף, חוסר חשמל ותחבורה.

סמי השתתף בכל המלחמות וזה לא היה פשוט.

אבל הארץ הייתה קטנה וכולם היו חברים של כולם.

ידענו להנות מסרט ממסיבת ריקודים, מנסיעה משותפת במשאית לים, מטיולים בארץ לכנרת, לנהריה ולים המלח….

ועם השנים וההתפתחות התעשייה והטכנולוגיה נהיה יותר קל והגענו עד הלום…

{בתמונה אילן יוחסים}

שפה מרוקאית