דוד מלך ישראל

 דָּוִד בֶּן יִשַׁי או דָּוִד הַמֶּלֶךְ הינו דמות מקראית,

.בתנ”ך מתואר שהוא היה מלכהּ של ממלכת ישראל המאוחדת ,

ומייסדה של שושלת בית דוד ששלטה בממלכת יהודה במשך כ-420 שנה עד חורבן הבית הראשון

סופר שהוא הפך אהוב על העם בשל עממיותו.

 חז”ל בתלמוד מתארים אותו כמלך חכם, שעוסק בתורה בהתמדה רבה,

 וביום יושב על כס מלכותו ונענה לצורכי עם ישראל ואף פוסק להם בענייני הלכה. 

עוד הוא מתואר שם כמלך שיוצא למלחמות על פי בקשת עם ישראל ורק לאחר אישור היועצים ואישור הסנהדרין ואלוהים באמצעות האורים ותומים.

משיחתו של דוד:

דוד מוזכר בפעם הראשונה בתנ”ך כאשר נשלח שמואל הנביא במצוות אלוהים אל בית ישי בבית לחם, על מנת למשוח למלך אחד מבניו. סיפור זה בא אחרי שנקרעה מלכות ישראל משאול המלך ובעקבות צו ה’ לשמואל נשלח שמואל לבית ישי, ונזקק להעמיד פנים כאילו בא לזבוח זבח לאלוהים בבית לחם, כדי לפגוש בישי ולבחור לו את הבן הראוי למשיחה למלכות.

שמואל מתרשם מבכורו של ישי, אליאב, אך אלוהים אומר לו “אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו… כי האדם יראה לעיניים וה’ יראה ללבב”, ובאופן דומה נדחים גם שאר בניו של ישי. לבסוף שואל שמואל “הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים?” וישי משיב בשלילה וקורא לקטן ביותר שרעה את הצאן, לפי חז”ל ישי לא קרא בהתחלה לדוד מפני שחשד שדוד הוא לא באמת בנו, שאשתו ילדה את דוד מזרעו של אחר. כאשר רואה שמואל את דוד, המתואר כ”אדמוני עם יפה עיניים וטוב רואי”, הוא שומע מפי אלוהים: “קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי־זֶה הוּא”, ומאותו יום “צלחה רוח אלוהים אל דוד”.

מלחמת דוד וגולית:

לְיָת, ענק מן הפלשתים, מזמין כל אדם מישראל לדו-קרב, ורק דוד – שנשלח על–ידי אביו להביא צידה לשלושת אחיו הגדולים הלוחמים בעמק האלה – מעז להילחם בגָּלְיָת. כשהוא מגיע לעמק האלה הוא שומע את הבטחת המלך לפרס הגדול המובטח למי שיכה את גָּלְיָת: “וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר־יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלְֶךְ עֹשֶׁר גָּדֹול וְאֶת־בִּתֹּו יִתֶּן־לֹו וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל”.

למרות זאת, הוא מכריז באומץ כי יוכל להלחם בגָּלְיָת.

השמועה על הנער המוכן ליטול על עצמו את האתגר הגדול מגיעה לאוזני שאול, הקורא אליו את דוד ומזהיר אותו כי לא יוכל להלחם בפלשתי “כִּי־נַעַר אַתָּה וְהוּא אִישׁ מִלְחָמָה מִנְּעֻרָיו”.

דוד מתפאר בעלילות גבורתו, ושאול, אם משתכנע ואם מחוסר ברירה, משלח אותו להלחם בגָּלְיָת.

דוד אינו חש בנוח עם שריון וכלי המלחמה הרגילים, והוא יוצא למערכה כשבידו רק מקלו, חמש אבני קלע וקלע רועים. גָּלְיָת מביט בנער האדמוני ויפה המראה, ובז לו: “וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל־דָּוִד הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי־אַתָּה בָא־אֵלַי בַּמַּקְלֹות? וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת־דָּוִד בֵּאלֹהָיו”.

דוד מכריז בפניו מה עומד להתרחש: כי הוא עתיד להכותו ולהסיר את ראשו.

הוא מזנק לקראת גָּלְיָת ובאמצעות קלע הרועים שלו מעיף אבן קלע אל מצחו של גָּלְיָת – החלק היחיד החשוף בשריונו, ממוטט אותו וכורת את ראשו. הפלשתים הנבעתים נמלטים וצבא ישראל דולק אחריהם ובוזז את מחנותיהם. דוד לקח את ראשו של גָּלְיָת והביאו לירושלים.^]