אורין סיפור עלייה

סבתי וסבי הגיעו לארץ, לאחר שנה שהיו בדרכים, ביום 7.01.1941 לתל-אביב.

סבתי וסבי היו ציונים ובאו מבית ציוני. האחים והוריי סבי כבר עלו לארץ קודם ומטרתם היתה עלייה לארץ ישראל. המלחמה זרזה את חלומם לעלות לארץ ישראל, אך נאלצו לברוח מידי הרוסים.

סבתי וסבי עזבו את עיירת מולדתה של סבתי, סטויינוב (כיום נמצאת בגבול ליטא, אז הייתה בגבול פולין). כאשר המלחמה פרצה, פולין נחלקה לשניים: הצד הגרמני והצד הרוסי. סטויינוב הייתה בצד הרוסי. הם נאלצו לברוח אך באותם זמנים היה צורך באישור (שנקרא: סרטיפיקט) ורק לסבא נפתלי היה את האישור לעלות לארץ ישראל מטעם הטכניון אך לסבתא לאה לא היה, והוא לא רצה להשאיר אותה מאחור, אז הם ביקשו סרטיפיקט לפלשתינה (כך קראו לארץ ישראל בימי המנדט הבריטי). כשהאישור התעכב, הם נאלצו לברוח (מבלי להגיד לאף אחד) ובלילה נסעו ברכבת כאשר מטרתם העיקרית הייתה להגיע לוילנה (היום בירת ליטא), כי באותם ימים (אחרונים כבר) היה ניתן לצאת משם למקומות אחרים, כי הצבא הרוסי עדיין לא הגיע לשם.

כדי להגיע לוילנה הם רצו להגיע לעיירה שנקראת איישישקי, על הגבול עם וילנה. הם ירדו לפני וילנה, שהרכבת הגיעה כתחנה אחרונה. בתחנה הצבא הפולני היה, והם היו דווקא בסדר, ואמרו  שהם יראו להם איך להגיע לאיישישקי. החייל היה פולני אבל עם טלאי אדום של הרוסים. החיילים שאלו אותם מה הם מחפשים, והם ענו להם שהם מחפשים מקום לישון. הם שאלו אותם אם יש להם אישור, אבל לא היה להם. האיש שנסע יחד עם סבי וסבתי היה פולני ואמר שיש לו אישור, אז החיילים חשבו שלכולם יש אישור. החיילים הביאו אותם למקום ללון בו. מיד כשקמו בבוקר החלו לחפש דרכים להגיע לוילנה, אך וילנה כבר הייתה בצד השני והיה גבול, והם היו צריכים לעבור דרך חיילים. הם נסעו ברכבת לתחנה שנקראת ברנורוב, ושוב כשירדו היו חיילים, אך הפעם הם דיברו רוסית וסבתי ידעה אוקראינית, וכששאלו לאן הם הולכים, סבתי ענתה להם בשפתם, והם עזבו אותם במנוחה.

אחד החיילים אמר שיראה להם את הדרך והלך אך לא חזר, והם מצאו את עצמם באמצע יער אבודים. אחד הבנים הראה להם בסוף את הדרך בלילה. הם החלו ללכת ופתאום הם שומעים בליטאית: “חכה”! הרובים היו מכוונים עליהם והם ישר כמובן נעמדו. הם שאלו אותם: “לאן”? הם סיפרו להם שהם רוצים לאיישישקי או וילנה, והם לקחו אותם דרך אדמה קשה למעבר, הם הגיעו למקום שהיה בדרך לאיישישקי. 

שם היו המון יהודים שהתגודדו ורצו לעבור את הגבול לכיוון וילנה. פתאום בא חייל ליטאי עם פתק שאמר ביידיש: “אם אתם רוצים הלאה לנסוע, אתם צריכים לתת שוחד”. ברכבת סבי וסבתי פגשו בעוד זוג והיו יחד בדרך לוילנה. ארבעתם שאלו את עצמם איזה שוחד? הם דאגו שהם יתנו לחיילים שוחד והחיילים יעזבו. לסבתי היו שני שעונים, ולזוג שהצטרף אליהם לנסיעה לא היה כלום, אז סבתי נתנה לו שני שעונים: אחד בשבילה ובשביל סבי, והשני בשביל הזוג הנוסף. החייל לקח את השעונים וחזר עם חייל נוסף שאמר שהוא יקח אותם למקום מסוים בחושך, למקום בו ישנו היה יהודי שיטפל בהם. לא הייתה להם ברירה והם חזרו לאותו מקום בו היו תחילה והתפללו שאכן יחזרו החיילים ויעמדו בהבטחתם. ואכן החייל בא בערב ולקח את ארבעתם ואמר להם ללכת אחריו.

 הוא התנהג כאילו הוא תפס אותם, אבל הביא אותם לאיישישקי לבית של יהודי. היה יהודי שיצא בדיוק מבית אחר שמלמל בשקט ביידיש: “שוב תפסו יהודים”.

החייל הביא אותם לבית שהבטיח להם ובבית הייתה אישה והחייל נכנס אחריהם. האישה שאלה אותם: “מה נתת לו”? הכוונה, איזה שוחד הוא קיבל . תחילה הם לא רצו להגיד אך האישה הסבירה להם שהיא מהג’וינט (הסוכנות היהודית) ושהם משלמים לחיילים כדי להעביר יהודים את הגבול, והיא צריכה לדעת כמה הם נתנו כדי לדעת כמה לתת לחייל על מנת לפדות את השעונים שלהם בחזרה. וכך היה.

הם בסופו של דבר הגיעו לוילנה, שם התגוררו שנה בערך עד אשר הם מצאו דרך להגיע לארץ לישראל. הם נסעו באונייה לתורכיה, ואז סוריה, לבנון וראש הנקרא.

הוריי ואחיי סבי היו כבר בארץ והתגוררו בתל-אביב. האחים עבדו וכלכלו את ההורים. סבי עלה האחרון מבין כל האחים יחד עם סבתי ושניהם התחילו ללמוד משפטים במכללה למשפט בתל-אביב. הם התגוררו בבית הוריי סבי, היה מאד צפוף וגם היה מאד קשה לשלם חובות וגם לפרנס את המשפחה אך עדיין הם נשארו ועזרו להם בכל מה שצריך.