טיול שנתי לגליל העליון

מערת עלמה

הגישה אל המערה מתבצעת בראשיתה בדרך כלל על ידי כלי רכב ממונעים הפונים אל דרך עפר המתחילה מול כביש הכניסה לכפר ריחאניה. בהמשך מתגלה אזור טרשים רחב המצריך צעידה רגלית עד לוע הר גדול שנוצר מקריסת שכבות ההר העליונות אל חללו הפנימי. בתחתית לוע ההר קיים פתח המערה. המערה מורכבת מסלעים לחים וחלקים, ובשל כך ההליכה בה מחייבת זהירות יתרה.

בצדי קירות המערה ננעצו יתדות עזר למבקרים, וכן, מחזירי אור כסימני דרך. המסלול במערה הוא דו כיווני, ובשל רוחבה המצומצם של המערה הדבר יוצר לעתים עיכובים למטיילים בה.

המערה תלולה וגובהה מגיע ל-106 מטרים. באזור המערה ובתוכה מקננים עטלפים ויונים. שני מיני העטלפים הבולטים במערה הם נשפון גדות וכנפן. סקר של רשות הטבע והגנים בשנת 2012 גילה כי מספר העטלפים במערה ירד מכמה עשרות אלפים בתחילת שנות האלפיים לעשרות בודדות בלבד. השערת החוקרים היא כי הסיבה להעלמות העטלפים היא תאורה חזקה ורעש מצד המטיילים במערה. לכן נאסרה הכניסה למערה בחודשי החורף בזמן שהעטלפים ישנים את שנת החורף.

זמן המסלול הממוצע במערה נע בין 3 שעות לקבוצות וכ-40 דקות ליחידים

מוזיאון אסירי המחתרות – עכו הוא מוזיאון הנצחה לזכרם ופועלם של חברי המחתרות העבריות בתקופת המנדט הבריטי, שנכלאו בכלא עכו. המוזיאון ממחיש את אורח חיי האסירים בכלא ואת סיפור פריצת כלא עכו. באתר מוקדשים חדרי הנצחה לתשעת הנופלים בפריצה ולתשעת עולי הגרדום.

המוזיאון משוכן במבצר עכו אשר נבנה בתקופה העות’מאנית. המבצר שימש בתקופת השלטון העות’מאני כבסיס צבאי, מעון מושל עכו ואף בית סוהר.

ראשוני אסירי המחתרות שנכלאו במקום, בשנת 1912, היו חיים שטורמן וצבי ניסנוב, חברי ארגון השומר.

עם כיבושה של עכו בידי הבריטים, בשנת 1918, הפך המקום לבית הסוהר המרכזי בארץ ישראל לתקופת המנדט הבריטי. בתחילה עיקר אוכלוסיית הכלא הייתה מורכבת מאסירים ערבים, רובם פושעים פליליים. בשנת 1920 נכלא במקום זאב ז’בוטינסקי יחד עם 19 מחבריו שהיו מגיני ירושלים במאורעות תר”פ. תא כלאו של ז’בוטינסקי פתוח למבקרים במוזיאון. בתקופת המנדט הבריטי לכל אורכה נכלאו בכלא עכו מאות מחברי המחתרות, ההגנה, אצ”ל ולח”י.

שמונה מעולי הגרדום מצאו את מותם בתליה בכלא עכו: שלמה בן יוסף, דב גרונר, יחיאל דרזנר, אליעזר קשאני, מרדכי אלקחי, מאיר נקר, אבשלום חביב ויעקב וייס.

ביום 4 במאי 1947 פרצו לכלא עכו לוחמי האצ”ל ושחררו 41 מחבריהם שהוחזקו במקום. המוזיאון מופעל על ידי יחידת המוזיאונים של משרד הביטחון.

רבים מחוקרי ארץ ישראל במאה ה-19 שיערו שישוב יהודי התקיים באתר פקיעין מימי בית שני.

היהודים בפקיעין נותרו מבודדים מאחיהם בערים הקרובות והתפרנסו מעבודת אדמה, כמו יהודי שפרעם. הם לא שלחו שד”רים, ורק החזן של הקהילה היה עולה לירושלים מדי פעם לקבץ נדבות – וכך ידעו יהודי ירושלים על קיומם. אברהם לונץ ציין בלוח ארץ ישראל שהיהודים בעיר דמו לערבים בכל פרט ומנהג מלבד חוטמם, ושהנשים העבריות נראו בדיוק כמו נשות הדרוזים והנוצרים.

ב-1765 חיו בכפר 50 משפחות יהודיות על פי עדותו של שמחה מזאלאזיץ. בשנת ה’תקל”ח 1778, עלה המנהיג החסידי רבי מנחם מנדל מויטבסק לארץ וראשית התיישבותו עם חסידיו היה בפקיעין וכך אמר: “אם אזכה להיות בפקיעין שנה שלמה – אביא את המשיח”.[7] אולם בגלל תקיפת זאבים את ילדי המקום, נדמה היה לו כי יש כאן התערבות של כוחות הרע ולכן, עזב הוא וחסידיו את פקיעין. ב-1789 דווחה איגרת חסידים על 20 משפחות בלבד, כפי שהעיד שנית דוד דבית הלל בשנת 1824. על פי המפקד שערך משה מונטיפיורי, בשנת 1839 היו בפקיעין 75 יהודים ספרדים.[8]

בשנות השבעים של המאה ה-19 נמצאו בעיר כ-70 יהודים או תריסר משפחות על פי רחמים יוסף אופלטקה (1876) ומשה ריישר. ב-1883 דיווח לורנס אוליפנט כי אוכלוסיית פקיעין כוללת 80 משפחות דרוזיות, 40 משפחות נוצריות-יווניות ן-20 משפחות יהודיות המונות כ-120 נפש[9] ואברהם בארג אמד את מספר היהודים במאה נפשות. יחיאל מיכל פינס שהתגורר בצפת וביקר בפקיעין מצא שם 87 יהודים ו-22 משפחות, כולם עובדי אדמה דוברי ערבית, כפי שפרסם במאמר בעיתון המליץ בשנת 1886. הוא הוסיף וסיפר כי גבו מהם אוספי המסים סכום משולש מזה ששילמו שאר בני הכפר, כפי שציינו גם מבקרים אחרים. לקראת סוף המאה ה-19 נחשפו יהודי פקיעין לתמיכה לה זכו בני המושבות והחלו גם הם לאסוף תרומות עבור רכישת אדמות והקמת בתים. דוד שו”ב מצא בפקיעין 18 משפחות יהודיות ב-1893. אברהם לונץ קבע שבפקיעין היו ב-1895 כ-20 משפחות יהודיות.

נחל צלמון

בערוץ הנחל שבתחומי הגן הלאומי כרמי זיתים מטופחים.

לאורך הנחל טחנות קמח שפעלו בעת החדשה לטחינת קמח באמצעות כוח הכבידה של המים. מי הנחל נאספו במעלה הנחל, הובלו על גבי אמות מים מרחק של מאות מטרים, ונפלו בכוח מגובה בתוך ארובות הטחנה. המים הנופלים בארובה סובבו גלגל כפות, שבתורו סובב עמוד שהיה מחובר אל אבני הריחיים. שתי טחנות קמח יפות ניצבות על גדתו המזרחית של נחל צלמון באזור הגן הלאומי, בין היישובים הבדווים ראס אל-עין וסלמה, שמדרום לבקעת בית הכרם, בין הר כמון להר חזו

(:קריאה מהנה