במסגרת לימודינו בחרנו השנה לטייל בגליל העליון
לפניכם ספרון ובו מידע על אתרים שנבקר בהם
מקווה שתהנו (:

נחל כזיב

ערוץ נחל כזיב מתחיל בהר מירון במספר יובלים המנקזים את אזור פסגת הר מירון והכפר בית ג’ן, ומסתיים בים התיכון מצפון לכפר אכזיב. ערוץ הנחל עובר בסמוך ליישובים חורפיש, אלקוש, אבירים, מעיליא, מצפה הילה, נווה זיו, גורן, גורנות הגליל, מנות והעיר מעלות תרשיחא. סביבת הנחל היא שמורת טבע בה נמצאים מבצר המונפור ומִבנים צלבניים אחרים. לאורך הערוץ מספר מעינות ביניהם עין זיו, עין טמיר, ועין חרדלית. בעקבות הפסקת השאיבה בתחנת עין זיו (שייכת לחברת “מקורות”), הנחל שוב זורם לכל אורכו כל השנה. בעין טמיר קיימת נקבה צרה וארוכה, בכניסה הוצבה אזהרה של רשות הטבע מפני כניסה לנקבה מחשש התמוטטות. זיהום המים בנחל כזיב נמוך בהשוואה לנחלים אחרים בישראל. המים הנשאבים מעין זיו מוזרמים חזרה לנחל ואינם משמשים עוד את ישובי הגליל המערבי עקב פסילה של משרד הבריאות. עם זאת, המים הוגדרו כמתאימים לרחצה

נחל דישון

נַחַל דִּישוֹן (בעבר ואדי חינדאג’) הוא הגדול שבנחלי הגליל העליון המזרחי. ראשיתו במורדות המזרחיים של הר מירון, אורכו כ־26 ק”מ, ובסיומו הוא נשפך לנהר הירדן (בעבר לאגם החולה), מצפון לגשר הפקק.

שטח הניקוז של הנחל משתרע על 96 קמ”ר, והוא כולל את השטח התחום בין המורדות המזרחיים של הרי מירון – סאסא – דובב במערב, אזור גוש חלב – דלתון – עמוקה מדרום, ויראון – אביבים – דישון מצפון. שטח הניקוז של הנחל תחום מדרום על ידי נחל מחניים ונחל ראש פינה, ומצפון על ידי נחל גרשום.

בנחל ובסביבותיו נובעים מספר מעיינות, העיקריים שבהם הם עין דישון ועין אביב.

בתקופות קדומות ניצלו תושבי האזור את מימי הנחל לשם הפעלת טחנת קמח. עד 1948 היה הנחל נחל איתן אך כיום הוא נחל אכזב, ומימי מעיינותיו נשאבים לטובת מפעל ‘עין אביב’ של חברת מקורות, לטובת צורכי האוכלוסייה והחקלאות באזור. בנחל תופעות גיאולגיות שונות ובאביב ובחורף זרימת המים בו מרשימה. בעקבות פיגוע אוטובוס ילדי אביבים נסלל כביש עוקף לכביש הצפון בין דובב לאביבים, המתבסס בחלקו על תוואי נחל דישון ונחל יראון, יובל של נחל דישון.

חלקים מהנחל הם שמורת טבע (שמורת נחל דישון ושמורת יער ברעם), וחלקים אחרים משמשים למרעה. חלק משטח הניקוז של הנחל (נחל קציון ונחל מרות) הוא שטח אש, שגבולותיו מגיעים עד לאפיק הנחל בחלקו התחתון.

החל מה-15 במרץ 2013 החל שחרור מי ששת המעיינות המזינים את נחל דישון ובראשם עין אביב באמצעות קידוחי עומק, במטרה להפוך את הנחל לנחל איתן בשנית. במקביל מתבצע טיהור של מי קולחין ושימושם בחקלאות במקום הזרמתם לנחל. בנוסף נאסרה כניסת כלי רכב (כמו טרקטורונים) לחלקו התיכון של הנחל כדי למנוע את סימני הגלגלים שלהם (קוליסים) בשטח. המטרה היא גם למנוע פגיעה בבעלי החיים (בעיקר דו-חיים) השוכנים בנחל

מערת עלמה

הגישה אל המערה מתבצעת בראשיתה בדרך כלל על ידי כלי רכב ממונעים הפונים אל דרך עפר המתחילה מול כביש הכניסה לכפר ריחאניה. בהמשך מתגלה אזור טרשים רחב המצריך צעידה רגלית עד לוע הר גדול שנוצר מקריסת שכבות ההר העליונות אל חללו הפנימי. בתחתית לוע ההר קיים פתח המערה. המערה מורכבת מסלעים לחים וחלקים, ובשל כך ההליכה בה מחייבת זהירות יתרה.

בצדי קירות המערה ננעצו יתדות עזר למבקרים, וכן, מחזירי אור כסימני דרך. המסלול במערה הוא דו כיווני, ובשל רוחבה המצומצם של המערה הדבר יוצר לעתים עיכובים למטיילים בה.

המערה תלולה וגובהה מגיע ל-106 מטרים. באזור המערה ובתוכה מקננים עטלפים ויונים. שני מיני העטלפים הבולטים במערה הם נשפון גדות וכנפן. סקר של רשות הטבע והגנים בשנת 2012 גילה כי מספר העטלפים במערה ירד מכמה עשרות אלפים בתחילת שנות האלפיים לעשרות בודדות בלבד. השערת החוקרים היא כי הסיבה להעלמות העטלפים היא תאורה חזקה ורעש מצד המטיילים במערה. לכן נאסרה הכניסה למערה בחודשי החורף בזמן שהעטלפים ישנים את שנת החורף.

זמן המסלול הממוצע במערה נע בין 3 שעות לקבוצות וכ-40 דקות ליחידים

נחל צלמון

בערוץ הנחל שבתחומי הגן הלאומי כרמי זיתים מטופחים.

לאורך הנחל טחנות קמח שפעלו בעת החדשה לטחינת קמח באמצעות כוח הכבידה של המים. מי הנחל נאספו במעלה הנחל, הובלו על גבי אמות מים מרחק של מאות מטרים, ונפלו בכוח מגובה בתוך ארובות הטחנה. המים הנופלים בארובה סובבו גלגל כפות, שבתורו סובב עמוד שהיה מחובר אל אבני הריחיים. שתי טחנות קמח יפות ניצבות על גדתו המזרחית של נחל צלמון באזור הגן הלאומי, בין היישובים הבדווים ראס אל-עין וסלמה, שמדרום לבקעת בית הכרם, בין הר כמון להר חזון.

קבר רבי שמעון בר יוחאי

בנה הקבר גדול ובעל כיפות בצבע תכלת, וכולל חדרים אחדים. בחדר הגדול, בפינתו הדרומית, מצבה המציינת את קברו של רבי שמעון בר יוחאי. במרכז החדר מצבה נוספת המציינת את קברו של רבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי. מקום מיוחד באתר מוקדש להנחת פתקאות (“קוויטלאך”) עם בקשות ולהדלקת נרות. על מצבת רבי שמעון בר יוחאי בנוי עמוד, כעין ארובה, המתרומם מעל הגג, ועליו נערכת ההדלקה לזכרו, בליל ל”ג בעומר. ראשית בניית המבנה על מערת הקבורה מיוחסת לרב אברהם גלאנטי, שבנה ושיפץ את המתחם בהמלצתו של האר”י. בראשית המאה ה-18 נרכש המתחם (יחד עם חלק ניכר משטחה של מירון הערבית) על ידי שמואל עבו, סגן קונסול צרפת בארץ, שבנה את המבנה הראשי העומד כיום על הקבר. מאוחר יותר נוספו חלקים נוספים למבנה (כדוגמת מתחם ‘ישיבת בר יוחאי’ הסמוכה למתחם הקבר), והרחבות נוספות נעשו בראשית המאה ה-21.
במבנה מספר רב של חדרים, התפוסים על ידי גופים וארגונים שונים, כדוגמת שני ארגוני הכנסת אורחים המספקים מזון בחינם לבאי המקום.
בחדר קטן בכניסה למבנה הקברות, בצד המדרגות לגג נמצא קבר המיוחס לתנא רבי יצחק מתלמידיו של רשב”י[1].

הר מירון

הר מירון הוא מרכזה של שמורת הרי מירון שמשתרעת על פני שטח של כ-100,000 דונם. שמורה זו היא מהגדולות והוותיקות בשמורות הטבע בארץ ישראל. היא הוכרזה כשמורת יער עוד על ידי השלטון הבריטי בשנת 1942.

מלבד הפסגה שסגורה למבקרים בגלל הבסיס הצבאי השוכן בה, אתר הביקור העיקרי בהר הוא שביל הפסגה שמקיף אותה כ-100 מטר מתחת לרום ההר. מהשביל נפרשות תצפיות לרוב שטח הגליל העליון. ממספר נקודות בגוש הרי מירון ניתן לראות את כל רוחב ארץ ישראל, מהים התיכון, הגליל התחתון, הכנרת והגולן. בשמורה נמצא בית ספר שדה הר מירון.

יחודה של שמורת הר מירון בפרט והרי מירון בכלל הוא בזה שהיא מהווה גבול תפוצה דרומי להרבה צמחים שמייצגים את הצומח בהרי טורקיה והלבנון. ניתן למצוא בהרי מירון צמחים כמו: רקפת יוונית, אדמונית החורש, ערער ארזי ועוד.

במשך השנים ניטש מאבק על שימור השמורה מול מספר יישובים שנמצאים בתוכה או על גבולה. בייחוד התפרסם מאבקם של אנשי הכפר בית ג’ן להרחיבו ולבנות דרך לכפר חורפיש. גם התיישבות הבודדים חמדת ימים נאבקה שנים רבות על קיומה בתוך השמורה.
מלבד יישובים אלו, בנה צה”ל בסיסים בלב השמורה, כולל יחידת הבקרה האזורית (יב”א) הצפונית של חיל האוויר על פסגת ההר.

במהלך מלחמת לבנון השנייה נפלו קטיושות רבות בהר מירון וביישובים הסמוכים לו, וגרמו לשריפות גדולות באזור.

מוזיאון אסירי המחתרות

מוזיאון אסירי המחתרות – עכו הוא מוזיאון הנצחה לזכרם ופועלם של חברי המחתרות העבריות בתקופת המנדט הבריטי, שנכלאו בכלא עכו. המוזיאון ממחיש את אורח חיי האסירים בכלא ואת סיפור פריצת כלא עכו. באתר מוקדשים חדרי הנצחה לתשעת הנופלים בפריצה ולתשעת עולי הגרדום.

המוזיאון משוכן במבצר עכו אשר נבנה בתקופה העות’מאנית. המבצר שימש בתקופת השלטון העות’מאני כבסיס צבאי, מעון מושל עכו ואף בית סוהר.

ראשוני אסירי המחתרות שנכלאו במקום, בשנת 1912, היו חיים שטורמן וצבי ניסנוב, חברי ארגון השומר.

עם כיבושה של עכו בידי הבריטים, בשנת 1918, הפך המקום לבית הסוהר המרכזי בארץ ישראל לתקופת המנדט הבריטי. בתחילה עיקר אוכלוסיית הכלא הייתה מורכבת מאסירים ערבים, רובם פושעים פליליים. בשנת 1920 נכלא במקום זאב ז’בוטינסקי יחד עם 19 מחבריו שהיו מגיני ירושלים במאורעות תר”פ. תא כלאו של ז’בוטינסקי פתוח למבקרים במוזיאון. בתקופת המנדט הבריטי לכל אורכה נכלאו בכלא עכו מאות מחברי המחתרות, ההגנה, אצ”ל ולח”י.

שמונה מעולי הגרדום מצאו את מותם בתליה בכלא עכו: שלמה בן יוסף, דב גרונר, יחיאל דרזנר, אליעזר קשאני, מרדכי אלקחי, מאיר נקר, אבשלום חביב ויעקב וייס.

ביום 4 במאי 1947 פרצו לכלא עכו לוחמי האצ”ל ושחררו 41 מחבריהם שהוחזקו במקום. המוזיאון מופעל על ידי יחידת המוזיאונים של משרד הביטחון.

פקיעין

רבים מחוקרי ארץ ישראל במאה ה-19 שיערו שישוב יהודי התקיים באתר פקיעין מימי בית שני.

היהודים בפקיעין נותרו מבודדים מאחיהם בערים הקרובות והתפרנסו מעבודת אדמה, כמו יהודי שפרעם. הם לא שלחו שד”רים, ורק החזן של הקהילה היה עולה לירושלים מדי פעם לקבץ נדבות – וכך ידעו יהודי ירושלים על קיומם. אברהם לונץ ציין בלוח ארץ ישראל שהיהודים בעיר דמו לערבים בכל פרט ומנהג מלבד חוטמם, ושהנשים העבריות נראו בדיוק כמו נשות הדרוזים והנוצרים.

ב-1765 חיו בכפר 50 משפחות יהודיות על פי עדותו של שמחה מזאלאזיץ. בשנת ה’תקל”ח 1778, עלה המנהיג החסידי רבי מנחם מנדל מויטבסק לארץ וראשית התיישבותו עם חסידיו היה בפקיעין וכך אמר: “אם אזכה להיות בפקיעין שנה שלמה – אביא את המשיח”.[7] אולם בגלל תקיפת זאבים את ילדי המקום, נדמה היה לו כי יש כאן התערבות של כוחות הרע ולכן, עזב הוא וחסידיו את פקיעין. ב-1789 דווחה איגרת חסידים על 20 משפחות בלבד, כפי שהעיד שנית דוד דבית הלל בשנת 1824. על פי המפקד שערך משה מונטיפיורי, בשנת 1839 היו בפקיעין 75 יהודים ספרדים.[8]

בשנות השבעים של המאה ה-19 נמצאו בעיר כ-70 יהודים או תריסר משפחות על פי רחמים יוסף אופלטקה (1876) ומשה ריישר. ב-1883 דיווח לורנס אוליפנט כי אוכלוסיית פקיעין כוללת 80 משפחות דרוזיות, 40 משפחות נוצריות-יווניות ן-20 משפחות יהודיות המונות כ-120 נפש[9] ואברהם בארג אמד את מספר היהודים במאה נפשות. יחיאל מיכל פינס שהתגורר בצפת וביקר בפקיעין מצא שם 87 יהודים ו-22 משפחות, כולם עובדי אדמה דוברי ערבית, כפי שפרסם במאמר בעיתון המליץ בשנת 1886. הוא הוסיף וסיפר כי גבו מהם אוספי המסים סכום משולש מזה ששילמו שאר בני הכפר, כפי שציינו גם מבקרים אחרים. לקראת סוף המאה ה-19 נחשפו יהודי פקיעין לתמיכה לה זכו בני המושבות והחלו גם הם לאסוף תרומות עבור רכישת אדמות והקמת בתים. דוד שו”ב מצא בפקיעין 18 משפחות יהודיות ב-1893. אברהם לונץ קבע שבפקיעין היו ב-1895 כ-20 משפחות יהודיות

חורפיש

חורפיש (בערבית: حرفيش) היא מועצה מקומית דרוזית במחוז הצפון בישראל, השוכנת בהרי הגליל העליון באזור הררי באזור שמורת הטבע הרי מירון זה הכפר הדרוזי הצפוני ביותר מכפרי הדרוזים במדינה. היא נמצאת מזרחית למעלות-תרשיחא צפונית לבית ג’אן בצפון מערב שמורת הר מירון למרגלות הר אדיר שגובהו 1008 מטרים מעל פני הים בקרבת הר זבול.

מקור השם “חורפיש” הוא בשבט אל-חרפוש שהיו מתגוררים באזור במאה ה-5 לספירה. השם גם מקושר לצמח גדילין מצוי או ברקן סורי ששמו בערבית ח’ורפיש.[1] היישוב הוכרז כמועצה מקומית בשנת 1967. הוא שוכן בגובה שבין 700-854 מטר מעל פני הים וישנן פסגות הבולטות עד לגובה של 1,000 עד 1200 מטרים מעל פני הים, בפסגת הר מירון הגבוהה ביותר בשמורה היישוב נמצא על כמה רכסים ומזכיר בשווייץ בנוף ההררי המדהים ונהנה מאוויר הרים קריר נקי ומזג אוויר נעים ונוח לטיולי קיץ ובחורף צריך להצטייד בביגוד חורפי מלא והוא נחשב לאחד היישובים הגבוהים מבין יישובי הדרוזים יחד עם בית ג’אן. מהיישוב ניתן לצפות אל הכרמל, החרמון לבנון והים התיכון

קריאה מהנה וטיול מוצלח !