טיול שנתי

גנים הבהאים בחיפה ובעכו, המושכים למעלה מחצי מיליון מבקרים בשנה, נמנים על אתרי התיירות הפופולריים ביותר במזרח התיכון. עיצובם הייחודי, המשלב תבניות גיאומטריות וגינון מרהיב תוך שמירה קפדנית ואוהבת על ערכי הנוף, הטבע, .וההיסטוריה, מדבר אל לבו של כל מבקר. רבים חוזרים לגנים שוב ושוב, על מנת ליהנות משינויי העונות ולחוות מחדש את השלווה המופלאה ותחושת ההתעלות השוררת באתרים מיוחדים אלה

ביולי 2008 נבחרו הגנים הבהאים בחיפה ובעכו להיכלל ברשימת אתרי מורשת עולמית של אונסקו, בזכות היותם בעלי “ערך אוניברסלי יוצא מן הכלל” כאתרים קדושים וכאתרי עלייה לרגל עבור מאמינים בהאים.

בדומה ליצירות אמנות גדולות, הגנים הבהאים מהווים ביטוי מוחשי לרוח האנושית. אולם הכוח המניע להקמתם לא היה דחף יצירתי של אמן בודד, אלא עמל כפיהם ומסירותם של אנשים רבים ממגוון ארצות ותרבויות ובמהלך מספר דורות, שכולם שאבו .את השראתם מאמונה אחת ומחזון אופטימי של עתידנו המשותף

מסגד אל-ג’זאר 

ערבית مسجد الجزار הוא מסגד השוכן ברחוב אל-ג’זאר בצפונה של העיר העתיקה בעכו. הוא קרוי על שם מקימו, מושל צפונה של ארץ ישראל מטעם האימפריה העות’מאנית בסוף המאה ה-18, אחמד אל-ג’זאר, ומוכר גם בכינוי “ג’אמע אל-באשא” מסגד הפאשה. המסגד הוא הגדול, החשוב והמפואר מבין שמונת המסגדים הניצבים כיום בעכו העתיקה, והוא המסגד הראשי המשמש את הקהילה המוסלמית בעיר. עד 1967, עת נכבשה העיר העתיקה בירושלים, היה זה המסגד הגדול ביותר בישראל כיום הוא השני בגודלו בארץ, לאחר מסגד אל-אקצה.

קווצת שיער המיוחסת לפי המסורת המקומית לנביא מוחמד שמורה בתיבה בתוך המסגד, והיא מוצגת בפומבי אחת לשנה, בעיד אל-פיטר. השיער נרכש ב 1901 מהמסגד הכחול באיסטנבול עבור מסגד גזאר פחה.

היסטוריה

המסגד הוקם בשנת 1781 על שרידיה של כנסייה צלבנית שהוקדשה לצלב הקדוש. כנסיית הצלב הקדוש הוקמה בתורה על שרידיו של מסגד יום השישי מהתקופה הערבית. לשם הקמת המסגד הביא אל-ג’זאר אנשי מקצוע מיוון ומקפריסין, והשתמש בחלקי בניין שהביא מקיסריה ומעתלית. תחילה נודע המסגד בשם “ג’אמע אל-אנואר” (מסגד האורות) ובכינוי “המסגד הלבן”, כינוי שניתן לו בשל כיפתו, שהייתה צבועה בגווני כסף ולבן.

המבנה

המסגד ניצב בלב חצר בצורת טרפז, המוקפת משלושת צדדיה בארקדה הנושאת תקרת קמרון חבית. מעל קשתות הארקדה הוקמו כיפות קטנות בצבע לבן. בארקדה קבועים פתחים המובילים אל שלוש שורות ובהן 45 חדרים קטנים ששימשו את עובדי המסגד, את עולי הרגל ואת תלמידי המדרסה המקומית. זו כונתה “מדרסת אל-אחמדיה” על שמו של אחמד אל-ג’זאר. בצדה הדרומי גובלת חצר המסגד בבזאר הטורקי. בצדה הימני של הכניסה אל חצר המסגד, מחוץ לה, הוקם בשנת 1900 סביל עטור כיפה.

במרכז החצר, מול הכניסה הראשית אל בית התפילה, ניצבת מטהרה המשמשת לוודוא, הרחצה הטקסית באסלאם. עוד ניצב במקום שעון שמש ששימש בעבר לחישוב זמני התפילה. קבריהם של אחמד אל-ג’זאר, של יורשו סולימאן פאשה ושל בני משפחותיהם שוכנים במבנה קטן בחצר, ממערב לבית התפילה, העטור בשתי כיפות קטנות. במתחם המסגד שכנו גם בית דין שרעי, משרדים אשר שימשו את הווקף וספרייה, אך כיום משמשים המבנים בעיקר כמחסנים. גרם מדרגות בחצר מוביל אל חלל הכנסייה הקדומה, אך זה מוצף כיום במים ומשמש כמאגר תת-קרקעי.

חמאם אל-באשה

נבנה בסוף המאה ה- 18 ע”י ג’זאר פחה, מושל עכו, בהתחלה נקרא “חמאם אל-ג’דיד” (החמאם החדש) אך לאחר מכן שונה שמו ל-“חמאם אל-באשה” (חמאם הפחה), לכבודו של אלגז’אר.
בניית החמאם הייתה חלק מהפיכתה של עכו בתקופה העות’ומנית, בעיקר ע”י אלגז’אר פחה,  מכפר דייגים קטן לעיר נמל שבה מתנהלת תנועה ערה ושוקקת של מסחר ובנייה. בתקופת שלטונו פעל אלגז’אר לקידום העיר בתחומים רבים ושונים. בין מפעליו ניתן למנות את בניית אמת המים שהוליכה את מי המעיינות לעיר, הקמת שובר הגלים לעגינה בטוחה בנמל והקמת מבנים חשובים דוגמת חאן אל עומדאן, המסגד הגדול של עכו, ארמונו המפואר, וכמובן החמאם.

בית הכנסת אור תורה

 הוא בית כנסת בעכו. בית הכנסת הוקם בידי עולים מתוניסיה, והוא מכונה גם “התוניסאי” או “הג’ריבה”, על שם בית הכנסת הגדול באי ג’רבה שבתוניסיה, אף שכיום הוא משמש מתפללים מכל עדות המזרח.

בית הכנסת הוקם בשנות ה-50 בידי עולים מתוניסיה, במבנה עתיק ששימש עד אז כמתנ”ס. גבאי בית הכנסת ציון בעדאש זצ”ל, החליט להוסיף למבנה יצירות פסיפס, כשם שהיה מקובל בבתי הכנסת העתיקים בארץ ישראל. הוא פנה למפעל הפסיפס של קיבוץ אילון, ופסיפס ראשון הוצב בבית הכנסת.

לאורך השנים נוספו עוד ועוד קטעי פסיפס, וכיום קירותיו החיצוניים והפנימיים, תקרתו וחלק מהרצפה מכוסים כולם במאות מיליוני אבני פסיפס צבעוניות. צבעי האבנים טבעיים, ואף אחת מהן לא נצבעה. כולן הובאו ממקומות שונים בארץ ישראל, מרמת הגולן ועד הרי אילת. בנוסף, יש בבית הכנסת 140 חלונות ויטראז’. הפסיפסים והוויטראז’ים עוסקים בתולדות עם ישראל, החל בסיפורי התנ”ך וכלה באירועים מהמאה ה-20, וכן בנופי ארץ ישראל, עריה ועולם החי והצומח שלה. 11 יצירות עוסקות בשואה, וסדרה נוספת של פסיפסים מוקדשת למטבעות ארץ ישראליים לדורותיהם. עד היום מיוצרים רוב הפסיפסים באילון.

מוזיאון עכו לאומנות

בעכו העתיקה, בצמוד לאולמות האבירים, במבנה קמרונות מצולבים עתיק מהתקופה העות’ומאנית, נמצא מוזיאון המציג תערוכות מתחלפות של אמנות ישראלית לצד תצוגת הקבע מעבודותיו של האמן אבשלום עוקשי ז”ל (1916 – 1980). אמן זה

היה, ללא ספק, אחד הציירים הישראלים החשובים ביותר והטביע היטב את חותמו על האמנות הארצישראלית. את רוב שנותיו עשה האמן בעכו בה חי, יצר והקים את סדנת הציור שלו שהפכה לאחר מותו ל”מוזיאון עוקשי לאמנות” במטרה להנחיל את מורשתו האמנותית לדורות הבאים. עוקשי שימש מורה לציור ברוב בתי הספר בעכו. כמו כן לימד בחוג לאמנות של אוניברסיטת חיפה בשנותיה הראשונות. נושאיו הראשונים מושרשים בטבע ובמציאות האנושית והרוחנית בארץ ושואבים מן המקורות

עליהם גדל בבית סבו.

אבשלום עוקשי היה מעמודי התווך של תנועת “אופקים חדשים”, קבוצת האמנים שהתארגנה בארץ אחרי מלחמת השחרור והציג בכל התערוכות שהציגה הקבוצה. את יצירותיו ניתן לראות בחלק המוקדש לתצוגת הקבע שבמוזיאון על שמו ושהוקם לזכרו בעיר העתיקה של עכו. בנוסף, בחלקו האחר של המוזיאון מתקיימות תערוכות מתחלפות – אף הן  של אמנות ישראלית בת זמננו. במהלך השנים הוצגו תערוכות של אמנים ישראליים מובילים ביניהם: יגאל עוזרי, עופר ללוש, יחיאל שמי, מנשה קדישמן, שמואליק כץ, טלי אמיתי-טביב, עזריאל קאופמן, נחום גוטמן ועוד רבים וטובים. המוזיאון מנהל דיאלוג קבוע עם אמנים הנמנים עם ממשיכי דרכו של עוקשי ועם תלמידיו ומציג מעבודותיהם בכל הזדמנות.