רוצח משפחתי

לירון הלכה בשביל מלא הפרחים והתיישבה על הספסל כדי להירגע. מולה עברו שקד וכלבתה מוקה, לירון ליטפה את מוקה והיא ליקקה אותה בחיבה. לירון קמה מהספסל והמשיכה בדרכה. היא הגיעה לשביל המתפתל המוביל לביתה אך מישהו מנע ממנה להמשיך. היא התמלאה בפחד. בהמשך דרכה עמד איש שנראה לה חשוד, הוא הסתכל בפחד לכל

.הכיוונים, בשנייה שראה שלירון מסתכלת עליו הכניס ידו לכיס מכנסיו

לירון החלה לרוץ במהירות, הגיעה לביתה ונעלה את הדלת מתנשמת ומתנשפת בכבדות. למחרת לירון פחדה ללכת בדרך הרגילה שמא תפגוש את האיש החשוד ולכן, נאלצה ללכת בדרך הארוכה ולא רק זה, הדרך הייתה עליה. כשהגיעה לביתה, היא לא הייתה צריכה לחשוב בכלל, היא רצה מהר וסגרה את הדלת.

אבל איפה המפתח? איך יהיה אפשר לנעול את הדלת? בעודה עובדת עצות שמעה את המעלית נפתחת ומישהו פותח בריצה

לירון החזיקה את הדלת חזק כל כך שידיה החלו להזיע. לירון נהדפה הצידה כשאדם ממוצע בעל מבט מסוכן הסתער

לביתה. נחשו מה הוא החזיק בידו? ללירון לא היה זמן לחשוב איך מפתחה הגיע לידו כי באותו הרגע נכנס אדם נוסף: הוא היה נמוך ומקריח עם שפם קטן וגבות גדולות ודיבר בקול נמוך ושקט כך שרק האיש השני יכל לשמוע אותו

לירון הסתקרנה לדעת מה הוא אומר אך לא העזה לזוז. כמה שניות עברו עד שלירון הצליחה לעכל מה שקורה סביבה. האיש בעל המבט המסוכן פלט צחוק קר וקרפדי והסתכל סביבו, עיניו צדו את הספל המעוטר אשר עובר במשפחתה מדור לדור

:הוא הצביע על הספל אך לפני שהאיש השני הספיק להגיב לירון קפצה וצרחה להם

“!!!!אין סיכוי שאת הספל הזה אתם מוציאים מהבית שלי, אתם לא תעשו את זה”

אז הנה הילדה” אמר האיש הנמוך ואז הוסיף “לא התכוונו לקחת את הספל, התכוונו לקחת אותך” אמר והביט לעבר”

לירון בחיוך מרושע.

“אותי?!” “כן, אותך” אמר האיש עם המבט המסוכן והוסיף “אבל קודם נצטרך לערוך הכרות. שמי אדם וזה ג’ון”

מה השם שלך?” שאל את לירון, ובלי לחשוב יותר מדי ענתה  “שושנה” “חושבת שנאמין למה שאת אומרת?” אמר ג’ון”

.לירון הסתכלה סביבה וצבתה את עצמה, לצערה זה כאב

הגברים לקחו את לירון, הכניסו אותה למכוניתם ושמו סלוטיפ על פיה. כעבור כמה דקות המכונית נעצרה ואדם פתח את הדלת. הוא הוציא את הסלוטיפ מפיה של לירון וסימן לה לצאת. לירון הסתכלה סביבה, המקום היה ריק מלבד בניין ישן. הגברים צעדו לעבר הבניין, ג’ון שלף מפתחות ופתח את הדלת. כשלירון הסתכלה פנימה היא הייתה המומה: המקום היה מפואר. ג’ון סגר את הדלת, ורק אז אפשר לעצמו לדבר. “לא קוראים לי ג’ון. קוראים לי עומר ואני קרוב משפחתך” “לי באמת קוראים אדם

.איני חלק ממשפחתך אך עזרתי לעומר למצוא ולהביא אותך לפה” אמר אדם

לירון לא ידעה אם להאמין או לו ושאלה “למה אתם רוצים שאהיה כאן?” ” לפני 20 שנה סביך וסבתך מסרו אותי למשפחה ומאז לא ראיתי את משפחתי, את היחידה שלא יודעת שאני דודך, סביך וסבתך אסרו עלי לחזור לביתי או לבית אחד מקרובי משפחתי” אמר עומר

“!למה?” שאלה לירון “כי אני רוצח

לא עברה שנייה ודלת הבית נפרצה “אתה עכשיו לכלא!!” חבורת שוטרים חמושים עמדה בפתח. אחד השוטרים ניגש

ללירון ואמר “אנו לא שמחים שיצא לך להפגש איתו. נחזיר אותך לביתך ושם יתברר הכל “האם הוא קרוב משפחה שלי?” “לא” ענה השוטר “בהחלט לא ואת יכולה להיות בטוחה

.מזה כמה שעות לירון הצליחה להפיק חיוך מפיה, חיוך קטן, אבל עדיין