מסע דמיוני לחברות אמיתית

היי, אני אורי. אני רוצה לספר לכם כאן על מקרה מעניין שקרה לי. קודם אציג את עצמי: אני לומד בכיתה ה’. אני לא מצטיין במיוחד בלימודים, אבל בכל מה שקשור למכשירים סלולריים אני מבין יותר מכולם. בכל פעם שיש למישהו בעיה בפלאפון, אני הכתובת. יש שקוראים לי בשל כך ‘המכור’ ויש שאומרים בצחוק שנולדתי עם טלפון ביד. ועכשיו אתחיל בסיפור. סיפורי מתחיל בנסיעה רגילה בהסעה של בית הספר. כמו כל יום – עליתי על האוטובוס, התיישבתי ופתחתי את הפלאפון. שוטטתי ב-appstore ומצאתי אפליקציה מוזרה בשם ‘פיצקים’. התקנתי אותה. על הצג הופיעו יצורים קטנים ומוזרים, וכל פעם שנגעתי באחד מהם הוא צרח בכאב. הייתי כל כך שקוע, שלא שמתי לב כשהאוטובוס הגיע לתחנה שבה אני צריך לרדת. הנסיעה המשיכה, עד שלפתע נעצר האוטובוס בפתאומיות ולא המשיך לנסוע. הרגשתי בכך והתבוננתי סביבי. באוטובוס נשארה רק סתיו. הילדה הכי שנואה עליי בבית הספר. פתאום נשמע קולו של הנהג: “רדו, תחנה אחרונה”.

ירדתי עם סתיו. כשירדנו גילינו שלט קטן שעליו כתוב ‘ברוכים הבאים לפיצבירה’. לפני שהספקתי לתהות לאן הגענו, יצא לקראתנו יצור קטנטן ומוזר, שדמה מאוד ליצורים מהאפליקציה, רק שלו היה גם זקן ארוך. “שלום, אני מני, ואני המנהיג של הפיצקים” הוא פתח ומיד המשיך: “פיצקים רבים נעלמו מעולמנו. הטלפון שלך,” הוא הצביע עליי, “שאב לתוכו המוני פיצקים. עליכם להחזיר אותם לכאן. יש לכם שבוע. אם תצליחו- תחזרו לבתיכם. אם לא- תישארו כאן לנצח.” נבהלתי. “איתה?!” הצבעתי על סתיו, “אין סיכוי!”. “בטח שיש, אתם צריכים ללמוד להסתדר” אמר מני בשלווה. הסתכלתי על סתיו בסלידה. היא החזירה לי מבט. “צריך לעשות את זה” היא אמרה בשקט. שתקתי ובליבי כעסתי. למה דווקא איתה?