הרגל

.היי, אני נדב,אני גר באילת ויש לי כוח מוזר ברגל

.כולם עושים כזה סיפור מזה שיש לי את הכוח הזה ברגל,לכן אני מתכוון להיכנס לבית חולים ולמצוא רופא שיצליח לרפא את הרגל שלי

.מצאתי כבר קו אוטובוס ובית חולים,אני ממש חייב למצוא רופא שירפא לי את הרגל,אני לא מבין למה עושים מהרגל הזאת כזה סיפור

אני אוכל מהר ויוצא לתחנת האוטובוס,אני מגיע לבית החולים,עובר בין כל חדר,פותח את הדלת,בוחן את החדר,אם לא נראה לי שבחדר הזה יש רופא שיכול לרפא לי את הרגל,אני סוגר מהר את הדלת לפני שרואים אותי,אני נכנס לחדר הבא,פותח את הדלת,בוחן אותו היטב,ואז זה מכה בי,אני רואה את אמא שלי,”מה היא עושה פה?” אני חושב לעצמי,מקווה שהיא לא ראתה אותי,אבל היא מבחינה בי,וקוראת לי “נדב,מה אתה עושה פה?” אני מסתובב אליה ועונה לה “כלום, באתי לבדוק משהו, לבית ספר, מה את עושה פה?” היא עונה לי “אני? כבר אמרתי לך,יש לי פגישה בעבודה” אוי לא,איך שכחתי?,אמא עובדת בבית החולים!.

אמא שולחת אותי הביתה,לא לפני שמודיעים לי שיכול להיות שאשלח למוסד,מסבירים את זה בכך שבית חולים זה עניין של “חיים ומוות”,אני ממש לא רוצה ללכת למוסד.

הגיע עכשיו מכתב מהמוסד.

במכתב כתוב : “שלום לכם,נדב פניני והוריו,אנו מצטערים להודיע לכם שנדב ישלח למוסד בגלל שפתח דלת חדר בית חולים בלי אישור,היום בשעה 7:00 בערב יגיע לביתכם נציג מהמוסד לקחת את נדב.

בברכה,צוות “המוסד לעבריינים צעירים”.”

הנה,הנציג מהמוסד צופר ואני,אמא ואבא הולכים לקראתו,הם נותנים לי נשיקה וחיבוק ואני נוסע.

אחרי שעה הגעתי למוסד.

אני נכנס לחדרי,מסדר את הבגדים בארון,וישן,זה מה שאני עושה כשאני עצוב,ועכשיו אני עצוב.

אחרי שעתיים מישהו נכנס לחדר שלי ואומר לי “יש עכשיו ארוחת בוקר,בוא” אני הולך אחרי והוא מוביל אותי לשולחן גדול בחדר קטן.

סביב השולחן יושבים הרבה ילדים,אני מתאר לעצמי שכולם סובלים פה.

אין לי תיאבון,אז אני לא אוכל.

יום רביעי,שבועיים אחר כך.

קמתי,ספרו אותנו ואז למדנו חשבון והיסטוריה,נתנו לנו חצי שעה לסדר את החדר,סידרתי את החדר בעשר דקות,מה שהשאיר לי עשרים דקות לזמן חופשי.

הסתובבתי במוסד,ומצאתי חדר קטן,חדר שלא ראיתי קודם,פתחתי את הדלת וראיתי איש עם זקן ארוך,הוא שאל אותי “מה אתה עושה כאן? אתה צריך טיפול?” מה? מה זאת אומרת טיפול? אני חושב לעצמי,שאלתי אותו “מה זאת אומרת טיפול?” הוא ענה לי “אני הרופא של המוסד,מי שחולה בא אלי.”

אני מתכוון ללכת,אבל אז אני נזכר ואומר לו ” אתה רופא?,אם כך,יש לי כוח מוזר ברגל,היא ממש חזקה.

אתה אתה יודע איך אפשר להפוך אותה לרגילה?”

הוא מורה לי לשבת, בוחן את רגלי ואומר “אני חושב שאני יודע איך לרפא את רגליך, תושיט לי את רגליך” אני מושיט לו את הרגל שלי, הוא מורח לי משחה על הרגל, אני מנסה לקפוץ ולא קופץ גבוה, אני מבין שהרגל שלי רגילה.

אני אומר לרופא “תודה רבה, ממש תודה.”

אני חושב לעצמי “אני לא מאמין, דווקא במקום הנורא הזה יש רופא שהצליח לרפא את רגלי”

יומיים אחר כך אני מגלה שאני משתחרר מהמוסד, מנהל המוסד אמר שהרופא אומר שפרצתי לבית חולים רק בגלל שהיה לי את הכוח המוזר ברגל.

אני מגיע הביתה, אמא ואבא מחכים לי בכניסה, הם מחבקים אותי, כולנו בוכים.