עץ הרימונים

התעוררתי לבוקר נפלא הציפורים זמרו בשמיים וקולות שמחה נשמעו מכל עבר ,

התארגנתי ליציאה לבית הספר, התלבשתי ושמתי את האוכל שהכינה לי אמי בתיק ויצאתי לדרך.

כשנכנסתי לכתה ברכתי את חברותי ואת ,המורה בברכת בוקר טוב והתחלנו להתפלל.

לאחר התפילה למדנו עם המורה תורה והיא הסבירה לנו מושגים רבים,ולמדה אותנו הלכות,

כה שמחתי ללמוד איתה.הפעמון צלצל,  בישר על הפסקת האוכל, הוצאתי מילקוטי כריך מדהים  עם ריבת הרימונים הטעימה שאבי הכין מעץ הרימונים שבחצר ביתי.

עץ הרימונים נמצא אצל משפחתי מאז היותי תינוקת וכיום אני בת 7,

לאחר שסיימתי לאכול יצאתי להפסקה ושיחקתי עם חברותי הכי טובות תמרה ודליה בכדור

וכשצלצל הפעמון  חזרנו לכתה ,למדנו עוד ואז הגיע הצלצול הגואל שהכריז שהולכים הביתה

סוף סוף לעץ הרימונים שלי. צעדתי לביתי בשמחה ואכלתי ארוחת צהריים ביחד עם משפחתי

לאחר ארוחת הצהריים צעדתי לכיוון עץ הרימונים שלי כדי לעשות שם את שיעורי הבית מכיוון שתמיד העץ נותן לי הרגשה טובה וחמימה, אך להפתעתי אבי עצר אותי ואמר לי שברצונו לשוחח איתי הסכמתי לדבריו והתכנסנו כל המשפחה אני וששת אחי הגדולים ממני

אבי התחיל לדבר” בני ובנותי היקרים אני יודע שהבשורה תהיה קשה לעיכול אך בעוד שבוע אנו נעלה לארץ ישראל ארץ הקודש בה יהודים כמונו צריכים לחיות”

כולנו היינו פעורי פה …

אבי אמר לנו שאנחנו לא היחידים שעשו החלטה זו ושיש עוד משפחות.

ומה עם העץ??? שאלתי האם ניקח גם אותו איתנו ?

אבי ואמי ענו פה אחד שזה לא אפשרי ושלא נוכל לקחת אותו איתנו דמעות זלגו מעיניי ויצאתי לחצר לעץ שלי.

מאז שנולדתי הוא שם ,כמה חוויות עברתי איתו באביב הוא פרח ונראה כה נהדר ובסתיויצאו  ממנו פירות טעימים כל כך

או אפילו סתם לשבת מתחתיו ולבהות בשמיים ופשוט להנות איתו .

כל ראש השנה אני ומשפחתי היינו קוטפים  רימונים מהעץ שלנו. ומה עם חברותי ?ומה עם בית הספר? מה עכשיו עליי לעשות ?אני לא רוצה לעזוב אוף זה לא הוגן! אני רוצה להישאר באיראן!

התחלתי לבכות על העץ שלי. אמי באה אליי ואמרה לי שגם המשפחות של תמרה ושל דליה יעלו לארץ.

התנחמתי ,אבל מעט .חיבקתי את אמי ושאלתי אותה מה נעשה עם העץ  והיא ענתה שנצטרך להשאיר אותו כאן באיראן

וכשנגיע לארץ לאחר שנבנה בית ננטע הרבה עצי רימון .

הסכמתי נפרדתי מכל החברות כל המשפחה ארזה דברים יקרי ערך וחשובים שנצטרך אותם למסע וכך התחלנו .

המסע היה מפרך ,חלק לא שרדו אך ניסינו להתגבר על הקושי ניסינו להסתכל רק על מטרה אחת ארץ ישראל

שכל כך רצינו להגיע אליה.

לפעמים נשברנו, היינו כאובים ,אך לעולם לא ויתרנו. האמנו שאפשר שאנחנו מסוגלים והצלחנו להגיע למטוס ומשם טסנו לארץ ישראל.

כשהגענו החיים לא היו קלים גרנו באוהלים .

בהיותי בת 14 התחתנתי עם מרדכי ונולד לי בני הראשון ואז עוד חמישה

גרנו בבית די קטן אך שיש בו הכל חום ואהבה רבה.

הגשמתי את חלומי בחצר הבית שתלנו כמה עצים ומהם צמחו עצי רימונים יפהפים

כיום אני בת 80 סבתא ל-20 נכדים ו8 נינים עם 6 ילדים מקסימים ובעלי מרדכי ,ובכל שישי כל המשפחה מתכנסת  ואנחנו אוכלים רימונים מהעץ.