האבידה המרגשת

– היא עמדה מפוחדת. אבודה בתוך ההמון. לוחשת פרקי תהילים שזכורים לה.

בת שבע קפצה בין  הארגזים. “נוסעים לארץ ישראל!, נוסעים לארץ ישראל!” שרה בלחן שהמציאה.

אמא העייפה חייכה לעברה: “בואי מתוקה, עזרי לי עם הקטנות. בסדר?”

” בשמחה!” השיבה ורצה לעברה.

על הרציף עמדו עשרות אנשים. טורים הארוכים השתרכו בדרך לדלפק.

אמא הזהירה: “בנות, להחזיק ידיים, כל אחת שומרת על השנייה!” “בסדר אמא!” ענו במקהלה.

בת שבע, ממושמעת כמו שהיא, עמדה שעה ארוכה עם אחיותיה הקטנות. עוד מעט הן תגענה לדלפק, ומשם הדרך לארץ ישראל קלה ובטוחה. לא היו אמורות לצוץ בעיות מיוחדות, אלא שאז…

לבת שבע היה שעון כיס יקר שקבלה מסבתה המנוחה, וכאדם המונה מעות בכל פעם, כך בת שבע וודאה ששעונה בכיסה כל זמן שהתאפשר לה. היא מששה את כיסה אך ידיה לא הרגישו בכלום! היא חיפשה והפעם באופן יסודי, אולם גם הפעם לא מצאה. בת שבע סרקה את השטח בענייה ולפתע, ראתה משהו מנצנץ מרחוק. היא התקרבה, שוכחת מכל האזהרות וההבטחות.

“הנה אתה!” אמרה ולקחה אותו. “אמא, מצאתי את הש- אמא? אמא, איפה את?”  בת שבע עמדה מפוחדת. אבודה בתוך ההמון. לוחשת פרקי תהילים שזכורים לה. לפתע, נשמעו שלושת הצפירות שאומרות שהאנייה עוד חמש דקות תתחיל לנסוע! כולם החלו להזדרז. בת שבע לא יכלה להתאפק ובכי פרץ מגרונה. פתאום באה אישה עם תינוק על ידיה ופנתה אייליה ברכות: “מה קרה חמודה? למה את בוכה? איפה אמא שלך?” “אאני חיפשתי את השעון ונאבדתי” לחשה. “אוי, לא נורא, בטח נמצא את משפחתך באנייה. נכון?” האישה ליטפה אותה. “ככן” בת שבע התאוששה מעט. האישה נתנה לבת שבע יד והן עלו על האנייה.

האנייה הייתה גדולה. מכל עבר נראו מלחים המכינים אותה להפלגתה. בת שבע התבוננה בעניין רב בספנים שהרימו את התורן.1,2,3 והאנייה החלה בנסיעתה. לפתע צד מבט ענייה את אמה,מתרוצצת בין הנוסעים ומחפשת אותה. “אמא! אמא! הנה אמא שלי!” צעקה לעברה של האישה. “אמא שלך? בואי נרוץ אליה!” אמרה

וצעדה צעדים מהירים ביחד עם בת שבע הקטנה. “בתשבוש שלי! לאן נעלמת?” ענייה של אמא היו מצועפות בדמעות. “תודה ל-” פנתה לעבר האישה, אך לפתע נעצרה. “רוח’לה?!” “תמי?!” הן התחבקו. “איך הגעת לכאן?” אמא שאלה. “זה סיפור ארוך… אספר לך כשנגיע לארץ בעזרת ה'” אמא חזרה לעצמה על המילים האחרונות: בעזרת ה’… בעזרת ה’…

יומני היקר!

אמא הציעה לי לכתוב יומן כדי שלא ישעמם לי. ובאמת, כל היום אמא והאישה ביחד ולי אין תעסוקה.

מסתבר, ש’האישה’ היא אחות של אמא. פעם אחת הפורעים חטפו אותה, ומאז לא ידעו איפה היא.

אמא אמרה שטמון פה מסר גדול מאד: ‘כל מה שה’ עושה הכל לטובה’. אם לא הייתי נאבדת, לא היו מוצאים את דודה שלי לעולם!

ממני,

בת שבע.

יומני היקר!

אנחנו מתקרבים למקום שבו נעלה על המטוס לארץ ישראל!

אני זוכרת, שבוע לפני שאבא החליט לעלות לארץ, הלכתי ברחוב. עברתי ליד בית של ערבים מרוקאים.

הערבים ישבו בחצר עם קערת קוסקוס. אחד הבחין בי ואמר לי: “הי, ילדה רוצה קצת קוסקוס?”

הייתי במיצר, מצד אחד זה לא כשר ומגעיל אותי, ומצד שני, עם אני לא אוכל, זה יכול לגרור מקרים לא נעימים. לפתע, הערבי השני אמר: “עזוב אותה, היא יהודיה, היא לא יכולה לאכול את זה!” הערבי התפייס ואני שבתי לביתי בשלום.

להתראות בארץ ישראל!

בת שבע.