האמונה שבלב

שלום!

שמי משה גולדשמידט ואני רוצה לספר לכם את סיפור חיי. כיום אני גר בשכונת אחוזה שבחיפה. אני חי חיים שמחים ביחד עם ארבעת ילדיי.

אבל בואו נתחיל מההתחלה .

שנת 1937, ברלין, גרמניה אחרי עליית הנאצים לשלטון.

חזרתי מבית ספר ישר הביתה, נכנסתי, סגרתי את הדלת החורקת והשלכתי את התיק שאמא תפרה לי, אמרתי שלום לאמא ונכנסתי לחדרי הקטן והמחניק.

הוצאתי את ספרי הלימוד ועשיתי שיעורים .

לאחר כמה דקות סיימתי את שיעורי והייתי פנוי למשחקים. יצאתי מהבית בשביל ללכת לשחק עם הילד של השכנים הגרמניים הוא היה קצת מעצבן ורמאי אבל זה היה עדיף על להיות בחדר ולבהות בתיקרה .

דפקתי בדלת הכניסה לבית של השכנים  הגרמנים. האמא הגרמניה פתחה לי את הדלת. שאלתי אותה “אני משה השכן ממול את יכולה לקרוא לו”? “כן” ענתה

וצעקה נפלטה מפיה “הנס הנס משה השכן ממול רוצה לשחק איתך “!!!! הנס אמר לאמא שלו להכניס אותי. נכנסתי. הנס היה ילד מאוד חייכן שערו היה בלונדיני וגומות צצו על לחיו.

“אז מה אתה רוצה לשחק” ? שאל הנס, “לא אכפת לי” עניתי “בוא תראה כמה משחקים יש לי בחדר “! אמר בתקיפות הנס. “אוקיי” אמרתי .

וככה שיחקנו במשך שעות עד ששמתי לב שאני צריך לחזור.

“הנס – אני צריך ללכת ביי”! אמרתי. “ביי”!!! ענה לי הנס. יצאתי מהבית שלהם וטרקתי את הדלת .

רצתי מהר לביתי. זאת היתה השעה שבה אני יוצא כל יום לנגן בחצוצרה של אבא כדי לסייע בפרנסת משפחתי.

נכנסתי הביתה הוצאתי את החצוצרה של אבא ויצאתי לרחוב המרכזי .

תפסתי לעצמי פינה ששם כל ההולך ברחוב יראה אותי ,נעמדתי והתחלתי לנגן מנגינות מוכרות. היו אנשים שלא התיחסו והתהלכו ברחוב כאילו אני אוויר והיו אנשים שהיו מתיחסים אבל זה לא עניין אותם יותר מדי. התפללתי לה’ שיעזור לי לפרנס את משפחתי וזה עזר!!! פתאום נגשו אלי כמה אנשים נחמדים והתחילו לרקוד למוזיקה שלי לאחר מכן הם זרקו לי כמה מטבעות ואני הבנתי את גדולתו של הקב”ה.

פתאום הבנתי שאני לא לבד. הקב”ה איתי והוא יכול לעזור לי לפרנס את משפחתי.

כעבור ארבע שעות חזרתי הביתה מותש. אבא בדיוק חזר מהעבודה ואחרי שהוא נכנס התחלנו לאכול. לא היה הרבה מה לאכול. בסך הכל פרוסת לחם אחת לכל אחד. לא יכולנו להרשות לעצמנו לאכול יותר.

בסיום ה”ארוחה” הלכתי לישון. החלפתי בגדים, נכנסתי למיטה וקראתי לאמא לבוא לכבות את האור. אמא באה. היא כבתה את האור ואמרה לי “לילה טוב “! “לילה טוב אמא”!! עניתי. אמא יצאה מהחדר וכבר נרדמתי .

בבוקר התעוררתי, לבשתי בגדים ויצאתי לבית הספר. בבית הספר חיכו לי דברים איומים. נכנסתי לבית ספר והייתי המום. בכניסה לבית הספר היו תלויים שלטים אנטי יהודים. זה היה משהו שמעולם לא קרה. מעולם לא הייתה פעילות אנטי יהודית בבית הספר. הייתי המום אבל החלטתי להתעלם ,וכשנכנסתי לכיתה הכל הפך ונהיה יותר גרוע. אף אחד לא דיבר איתי כאילו הייתי אוויר ומעולם לא הייתי קיים. כשהמורה נכנס לכיתה הוא מיד פקד עלי לרוץ לחדר המנהל. לא הבנתי מה קרה. פשוט הלכתי לשם עם פה פעור. המנהל חיכה לי בחדרו, ומיד כשנכנסתי לחדר המנהל, המנהל התנפל עלי במכות והיכה אותי כשהוא צועק עלי “יהודי עלוב”. כשהוא הפסיק הוא צרח עלי לעוף מהבית ספר שלו ולעולם לא לחזור!!.

לקחתי את תיקי ואת הכבוד שנשאר לי ויצאתי מבית הספר בבכי .

רצתי אל ביתי וברחוב היו מלא כרזות אנטי יהודיות ולא הצלחתי להבין “מה העם שלי עשה שכל הגרמנים שונאים אותו “?.

נכנסתי לבית ופרצתי בבכי. אימי לא הצליחה להבין למה אני חוזר בשעה כזאת ולמה אני בוכה סיפרתי לה את הסיפור והיא הייתה המומה אבל למרות זאת הרגשתי שהיא לא ממש הופתעה.

לא חלפו הרבה דקות ואבא שלי חזר הביתה מוקדם מהרגיל. אימי שאלה אותו מה הוא עושה כאן , למה הוא לא נמצא בעבודה ? אבא סיפר בקול חנוק שהבוס שלו קרא לו לבוא לחדר שלא ואז הוא פיטר אותו , אימי נשברה ולא הצליחה לשאת את כל האבדות האלה וגם היא פרצה בבכי “מה נעשה”? שאלתי “לאן נלך “? “אמא!!!!!!” לאמי לא הייתה תשובה וציפיתי שהיא תנחם אותי אבל שרר בבית רק שקט נוראי.

באותו לילה לא הצלחתי להירדם כל הלילה. שמעתי את הוריי מדברים על מה נעשה עכשיו?, לפתע נזכרתי בנס שקרה לי עם האנשים והמטבעות והתפילה והבנתי שאני צריך להתפלל לקב”ה. במשך שעה שלמה התחננתי אל הקב”ה שיציל אותי ואת משפחתי וכשסיימתי נרדמתי בהרגשה שמחר הולך להיות יותר טוב .

בבוקר התעוררתי  מהר ואמא הייתה לידי. היא נראתה שמחה ואני לא הבנתי מה קרה. ואז היא פתחה את הפה  ואמרה לי בקול נרגש “אנחנו עולים לארץ ישראל”! לא הבנתי מה פירוש הדבר: מה ? עוזבים את גרמניה ? ואז קלטתי שזה משהו טוב אז התחלתי לקפוץ מרוב שמחה והיא אמרה לי לשמור את האנרגיות הטובות לארץ ישראל!.

ארזנו את הכל, מכרנו את הבית, ויצאנו אל הספינה. בספינה לא היה הרבה מקום אבל זה לא היה לי איכפת  כי אני האמנתי בקב”ה והתפללתי אליו וזה תמיד עזר. כל כך שמחתי ורציתי להודות לקב”ה. הבטחתי לעצמי שאני יום אחד יחזיר טובה לקב”ה שעזר לי לעלות לארץ.

הלילה בספינה היה קר היו אנשים שנשארו ערים כל הלילה ושרו שירים בעברית שפת הקודש. בבוקר זרחה השמש באופן מוזר רק כשעליתי למעלה הבנתי “הגענו לארץ ישראל ארץ הקודש”!!! מהר הערתי את אבא ואמא והראתי להם את הארץ ההולכת וקרבה. לפתע בקע קול מהרמקול שהיה תלוי שם. הקברניט דיבר:”חברים וחברות הגענו לארץ ישראל”! צעקות שמחה נשמעו ברחבי הספינה ולאחר מכן כולם לקחו את הדברים שלהם וירדו מהספינה. כל מי שירד – נשק לאדמת הקודש של הארץ המובטחת. ישר חיכו לנו שם אוטובוסים בשביל לנסוע ליעדים שאנחנו רוצים בארץ, אמא הכריזה “אנחנו, בני, נוסעים לחיפה “! שם נקנה בית מהכסף שמכרנו את הדירה בגרמניה .

כשהגענו לחיפה, אמא ואבא היו עסוקים בקניה של הבית. בסופו של דבר אמא ואבא סגרו עסקה וקנינו בית. הבית לא היה גדול כל כך אבל זה מספיק בשבילנו. נכנסנו פרקנו את הדברים שלנו והלכנו לישון אחרי יום מעייף.

כעבור שבוע אבא מצא עבודה ואני נכנסתי לבית הספר שם כולם אהבו אותי והיו נחמדים אלי. הכרתי חברים טובים והצטרפתי לתנועות נוער. אחר כך סיפרתי להורי את הסיפור על האמונה בקב”ה שהתפללתי אליו והוא זה שהביא אותנו לאיפה שאנו היום, ולבסוף כעבור שלוש שנים קיימתי את ההבטחה שלי ועליתי לתורה בפעם הראשונה בחיי. הרגשתי כל כך מאושר בארץ ישראל, הארץ של היהודים. כעבור עשר שנים הכרתי אישה. התחתנו ונולדו לנו ארבעה ילדים.כל יום לפני השינה אני מספר להם את הסיפור הזה כי זה הסיפור שלי .