מלחמת הסמלים

בחנוכה, אחרי שחנוכיה וסופגניות קונים,
מספרים שוב ושוב את סיפור המלחמה ביוונים.
אבל על מלחמה קשה לא פחות
אף אוזניים לא שומעות.
הקשיבו נא ילדים, לסיפור שמסתתר מאחורי הכדים.
כשסיימו סמלי החג להתכונן לחנוכה,
כל אחד ניסה לשבור את השתיקה.
הם ניסו למצוא משהו לומר,
אך כל דבר נשמע מיותר.
התקשו להחליט מה לעשות,
לא ידעו אז המשיכו לנסות.

“יש לנו רעיון!” הכריזו דמי החנוכה.
“נחליט מי הכי חשוב והוא יהיה המלך או המלכה!”.
“דמי החנוכה, רעיון מדליק ממש!”
התלהב הכד הנרגש.
“מי שיתחיל, יהיה אדון סביבון!”
קבע הכד ואדון סביבון כחכח בגרון.
חיש קל הסתובב, רקד ואמר הסביבון:
“חבריי היקרים, אני הוא הראשון!”
“אותי כל ילד אוהב,
אוחז מסובב ומתלהב!”
“אותך אוהבים!?”, אמרה גברת סופגנית בלי הרבה חיבה.
“אני ממש טעימה וגם יש בי ריבה!”
“את סתם שמנה!”, אמרו דמי החנוכה בגסות רוח,
“ואתם סתם שחצנים!”, ענתה גברת סופגנית בקול מתוח.

“תראו, חבריי”, אמרה בקול החנוכיה המוזהבת,
“רק שתדעו, אני הכוכבת!!!”
“כל המשמעות של החג היא אני, חברים.
“אני היקרה מכול ואתם אולי קצת יקרים.”
“ולסיכום, אני הכי שווה ואתם לא שווים מאום!”
סיימה החנוכיה הנרגשת את הנאום.
ואז פצה כד השמן את פיו:
“אחרי שאנטיוכוס את בית המקדש החריב,
נמצאתי פך שמן קטן ותמים
ובדרך נס הספקתי לשמונה ימים!”
“אני אחראי לנס המרשים,
בעוד שאתכם במשך הדורות סתם המציאו אנשים!”
פתאום נכנס יהודה לחדר,
ודממה השתררה מכל עבר.

יהודה ניגש להדליק את החנוכיה
וכל החבורה צפתה בדומיה.
הוא לקח את פך השמן הקטן
ושמן על הקנים נתן.
לקח ביס מסופגי, החברה של סופגנית
ופתח את הדלת בתנועה חיננית,
לחבריו יונתן, יוחנן, אלעזר ושמעון
שיחדיו התיישבו לשחק בסביבון.
יהודה ניצח בגדול
ולקח את דמי החנוכה ופצח במחול,
עם חבריו האנושיים וגם עם הסמלים
הנמוכים והגבוהים, הקטנים עם הגדולים.

ולסיכום, ילדיי,
לא צריך לריב עד בלי די.
להתייחס לאחר באופן מכבד ונעים,
ולאהוב את השני בלי תנאים.