מגישה: קארין אפרתי

פרק ראשון: רעב ומואב

בארץ ישראל התגוררו אלימלך ונעמי ושני בניהם מחלון וכליון. כשרעב השתרר על הארץ, אלימלך החליט לעזוב ועבר להתגורר במואב עד שהמצב ישתפר. כעונש על כך, זמן קצר לאחר המעבר, אלימלך מת. מחלון וכליון, ניצלו את השהות במואב כדי למצוא להם זיווג. הם בחרו ברות וערפה, נכדותיו של המלך המקומי עגלון. הנישואין לא ארכו זמן רב ומחלון וכליון מתו אף הם כשהם לא מותירים אחריהם ילדים. האם נעמי מצאה את עצמה לבדה, ללא בעל, ללא בנים, מתגוררת עם שתי כלות שאיתן לא היה לה הרבה במשותף. כשהגיעו לאוזניה שמועות כי הרעב הסתיים והמצב הכלכלי בארץ השתפר, היא החליטה לשוב לארץ מולדתה. “לכנה, שובנה אישה לבית אמה” היא אמרה לכלותיה, אך ערפה ורות התעקשו שהן רוצות לבוא עמה. לבסוף ערפה השתכנעה, נפרדה מנעמי ושבה לבית הוריה. אבל רות התעקשה היא רצתה לשוב עם נעמי ולהתגייר, מוכנה הייתה לקבל על עצמה את כל המצוות כדי להצטרף לעם ישראל. נעמי ראתה את נחישותה של רות ויחדיו הן צעדו את דרכן לארץ ישראל.

פרק שני: בבית, והסתגלות

כשהגיעו השתיים לבית לחם היו כל תושבי העיר בקצה העיירה, ליד בית העלמין המקומי. בדיוק באותו היום נערכה הלווייתה של אשתו של בועז מנהיג הדור. התושבים הבחינו בשתי דמויות מתקרבות אל העיר, הן זיהו את נעמי אך לא הכירו את הצעירה שצעדה עמה. “הזאת נעמי?” הם שאלו זה את זה. האם אישה זו הלבושה סמרטוטים היא נעמי שהייתה תמיד לבושה בבגדים יפים? האם זוהי נעמי שהייתה רגילה לנסוע במרכבות הדורות, וכעת פוסעת יחפה? ראו כיצד היא הרזתה כל-כך מרוב רעב!”

נעמי הבחינה במבטים ובהתלחשויות. “אל תקראנה לי נעמי!” היא קראה לעבר נשות העיר. “קראנה לי מרה, כי המר לי שד-י עד מאוד. אני מלאה הלכתי, וריקם השיבני ה’…” יחד עם רות, נעמי שבה אל ביתה הריק והנטוש.

פרק שלישי: מקבצת נדבות

נעמי המסכנה הייתה צריכה להתחיל מהתחלה. למזלה, הייתה זו עונת הקציר. אמרה רות לנעמי אלך ללקט כמה שיבולים, כדי שיהיה לנו מה לאכול. רות הגיעה לחלקת השדה שהייתה שייכת לבועז, המנהיג באותם הימים. בדיוק באותו היום הגיע בועז לביקור. עיניו החדות של בועז הבחינו ברות. הוא הבחין במעשיה ובצניעותה והבין בעיני רוחו כי היא אישה מיוחדת. לאיזו משפחה שייכת הנערה הזאת? ביקש בועז לדעת. “נערה מואביה היא השבה עם נעמי משדה מואב” השיב לו מנהל העבודה, כשהוא מספר לו שנטשה את בית אביה כדי להצטרף לעם ישראל. הדברים הרשימו מאוד את בועז, הוא אמר לרות להצטרף אל הנערות העובדות בשדותיו, וביקש ממנה לשוב אל השדה ולא ללכת לשדה אחר. לאחר שיחה קצרה בה היא הודתה לו מעומק לב. כששבה הביתה סיפרה לחמותה את מה שעבר עליה. נעמי שמחה לשמוע כי רות פגשה בבועז, וכי הוא התייחס אליה יפה כל-כך.

פרק רביעי: מחפשת חתן

כמו כל חמות טובה, גם לנעמי היו רעיונות מבריקים. הפעם היא חשבה כיצד היא תוכל לשדך בין בועז, מנהיג הדור עתיר הנכסים, לבין כלתה רות. קציר השעירים הסתיים, והשלב הבא היה שלב הזריה בו מפרידים בין הקליפות והגרעינים. בועז עצמו אף הוא ירד לשדה, כשהוא ישן בלילה בגורן. “רחצי, סוכי ולבשי את בגדי השבת שלך” אמרה נעמי לכלתה, “וגשי אל הגורן בלילה, לאחר שכולם הלכו לישון. שני למרגלותיו של בועז, וכשהוא יתעורר ויראה אותך, הוא כבר יבין מה מבוקשך…” הלילה ירד על הארץ, רות התגנבה אל הגורן ונשכבה לצידו של בועז. הכול התנהל כמתוכנן; באמצע הלילה בועז התעורר ונחרד לראות אישה זרה שוכבת לידו. “מי את”? הוא שאל. “אני רות אמתך! אנא שא אותי לאישה, כי גואל אתה!” “ברוכה את לה’!” קרא בועז. “היטבת לעשות, אך לא אוכל להינשא עמך כי לחמיך, אלימלך, יש אח בשם טוב ולו יש זכות קדימה לגאול את נכסיו וגם לשאת אותך לאישה. הבה נחכה עד הבוקר ונברר האם הוא יהיה מעוניין לעשות זאת. אם לא, אגאל אותך אני.” כיצד הסכים בועז לשאת את רות המואביה לאישה, למרות שנאמר בפסוק כי אסור ליהודי להתחתן עם גרים מואביים? היה זה בגלל שהוא למד את הפסוק “לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'” כך: לגבר מואבי אסור לבוא בקהל ה’, אך לאישה מואביה מותר. היה זה נסיון גדול עבור בועז, ולמרות זאת הוא נשבע שלא יגע בה באותו הלילה. לפנות בוקר הוא ביקש ממנה לשוב לביתה, לפני שאנשים יראו את האישה שבאה אל הגורן. הם נפרדו, לא לפני שהוא מעניק לה שישה שעורים, רמז לשישה בנים גדולים שעומדים לצאת מזרעה, והיא שבה לנעמי המאושרת.

פרק חמישי: יותר טוב מטוב

עם בוקר, מיהר בועז לשער העיר. כשנפגש בדודו טוב, הוא קרא לו וביקש ממנו לשבת. לאחר-מכן הוא קרא לעשרה נכבדים, תלמידי חכמים ורבנים, וביקש מהם לשבת אף הם.

הוא פנה אל דודו:

“נעמי, גיסתך ואשת אלימלך הנפטר, מכרה את שדותיה. מכיוון שהתורה מאפשרת לקרובי המשפחה לגאול את השדה, אני מעוניין לעשות זאת, אך לך יש זכות קדימה. האם תרצה לגאול את שדותיו של אלימלך?”

הדוד, טוב, השיב בחיוב.

“אם כן” המשיך בועז, “עליך לדעת כי יחד עם השדה תצטרך לשאת לאישה ולגאול את רות, כלתו של אלימלך.”

הפניה הלא צפויה גרמה לטוב לחזור בו. רות היא מואביה, ולמיטב ידיעתו אסור ליהודי להתחתן עמה. לדעתו בשל הנישואין הלא כשרים, מחלון וכליון נענשו ומתו.

“אני לא מעוניין לשאת אותה לאישה, אם תרצה גאל אתה את השדה ויחד עמה את רות” הוא אמר.

מול עיני הזקנים וקהל רב שהתאסף במקום, הם ביצעו הליך הלכתי-משפטי הנקרא ‘קנין’, שנערך באמצעות שליפת נעל ומסירתה לגורמים המעורבים בהליך.

“עדים אתם היום כי קניתי את אשר לאלימלך… וגם את רות המואביה… קניתי לי לאישה!”

הקהל הנרגש השיב לו באיחולים. “יתן ה’ את האישה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל…”

לאחר החתונה המרגשת, רות נכנסה להריון וילדה בן שקיבל את השם עובד. סוף סוף נעמי, הסבתא שסבלה בחייה, יכלה לרוות נחת. למרות שעובד לא היה נכדה הביולוגי, היא גידלה אותו כאילו היה בנה.

מגילת רות מסתיימת בכמה דורות קדימה: עובד היה אביו של ישי, ולישי נולד דוד, הלא הוא דוד מלך ישראל.