יומן מסע- בורות

עד כה סיימנו לקרוא את פרק 13.

סטנלי נלקח למחנה גרין לייק. אני לא חושבת שזהו סתם מחנה אשר משמש לחינוך ילדים בריונים ופושעים. אני חושבת שיש משהו מעבר לכך. אולי משהו גדול מסתתר באחד מהבורות הללו.

סטנלי בנה תדמית בחבורה וכעת קוראים לו “איש המערות”. אני שמחה שזהו כינויו, אולי ידעו לא להתעסק איתו. מכעיס אותי שלייזר מנצל את סטנלי וגורם לו לענות לבקשותיו. לסטנלי מגיע יום חופש בדיוק כמו ללייזר. סטנלי מצא חפץ קטן מזהב בבורו, אני במקומו חושבת שלהביא מה שמצא למפקח לא רק יזכה לו ביום חופש אלא אולי גם המפקח יתרשם ממנו ומר פנדנסקי יהיה גאה בו. אבל לפחות סטנלי קיבל יחס מכובד יותר בחבורה. מעניין אותי מתי מזלו הרע של סטנלי יתחיל להתבטא, בינתיים סטנלי הוא היחיד שבר המזל. שנה וחצי נראית לי זמן ארוך מידי, זה בטח ישנה אותו. הרי הוא בסך הכל ילד, כיצד מצליח להחזיק מעמד? מאחלת לו שיהיה במזל.

סטנלי סיבך את עצמו בבעיה רצינית, אך אל דאגה יש לי פיתרון.

אני מציעה לסטנלי לכתוב מכתב אנונימי לכבוד המפקחת ובו לרמוז על הבור האמיתי שאותו המפקחת רוצה אך מבלי להזכיר שזהו המקום בו מצא את שפופרת הזהב. יכול להמליץ לה לערוך את החפירה שם במקום לבזבז את הזמן שלה. והחשוב מכל, לא להזכיר שמות. אני מאמינה שהמפקחת תענה לכתוב במכתב, אחרי הכל מה יש לה להפסיד. כבר נחפרו כל כך הרבה בורות, עוד בור אחד לא יזיק לה.

מכתב מסטנלי לאימו

” היי אמא, מתגעגע. לא יכול לחכות לראות אותך, מרגיש שהזמן לא עובר. בכל זאת, שנה וחצי זה לא מעט זמן. במכתב הקודם שכתבתי לך לא סיפרתי את האמת במלואה, או בכלל. האגם הוא לא אגם, רק אדמה יבשה וחמה מקיפה את המקום. לא קיים מבחן שחייה וגם לא סקי מים. אני מצטער ששיקרתי לך, לא רציתי שתדאגי לי. יום חדש מגיע ואנחנו ממהרים לקום לפני הזריחה, אוכלים ארוחת בוקר, וגם, לא הכי טעימה או משביעה. ומיד אחר כך, לוקחים את האתים ויוצאים לחפור בורות רחבים ועמוקים, לא החוויה הכי נעימה. החום בלתי נסבל, השמש צורבת בעורפי ועבודה לא קלה צריכה להעשות. אומרים “זה מחשל את האופי”. אני חושב שכבר נפטרתי מכמה קילו גרמים. לפחות משהו טוב יצא מזה. אוהב אותך אמא יקרה שלי..

תנו לי לספר לכם בקצרה על אפס, או בשמו האמיתי הקטור זירוני.

בהתחלה, בעת שסטנלי רק הגיע אל המחנה, היה בדעתי ש”אפס” הוא לא כלום. ילד שמאחוריו סיפור עצוב, הסיבה שהגיע אל המחנה, כמו כולם. לאחר כמה זמן התחלתי לחבב את אפס, הוא חבר אמת, הוא עזר לסטנלי ובילה איתו זמן רב לעומת שאר חבריו. הוא אכן היה מטומטם אבל הוא היה נחוש לדעת יותר וללמוד. ברור לי שלא אהב שקראו לו כך. ואני מבינה אותו, אני לא יודעת מה הוא עבר בחייו שלא יצא לו ללמוד במוסד חינוך, אבל לעולם לא אשפוט ואקניט אותו על כך. צר לי שעזב. תקוותי היא שהוא נמצא איי שם במקום מרוחק ועדיין בחיים, שבע ורווה, שמח ומרוצה. למרות שזה נשמע קצת.. קצת הרבה בלתי אפשרי.

יומן מסע שלום,

הפרק השאיר אותי במתח. טרגדיה נוראה קוראת לסטנלי ואפס ולמחנה כולו ממש עכשיו.

חששות עולות בי ואני מרחמת על שני הילדים. מסופר על אפס וסטנלי שחזרו אל המחנה לאחר מסע ארוך ומייאש, הם הלכו לאותו הבור שבו סטנלי מצא את שפופרת הזהב ומצפים למצוא את האוצר של קייט בארלו. אך בעת שנפגשו עם תיבת האוצר- לרוע מזלם, המפקחת, מר פנדסקי או המכונה “אמא” ואיתם גם מר אדון, תפסו אותם בשעת מעשה. אני חשה שצרות מתקרבות ואני חוששת לשלומם. הייתי בטוחה שמר פנדנסקי הוא איש מכובד ואכפתי, אבל הנה, מתגלות פניו האמיתיות.

מה יעשו לסטנלי ואפס? מה יש בתוך תיבת האוצר? מה יגידו שאר חברי המחנה למראם של סטנלי ואפס שנחשבו כמזון לעיטים? או אם בכלל יספיקו לראותם לפני שהמפקחת תחליט להיפטר מהם.

רק נס יוכל להצילם. לא יכולה לחכות לקרוא את הפרק הבא שיענה על שאלותי הרבות.

יומן מסע שלום,

בשעה טובה, סיימנו לקרוא את ספר “בורות”.

נהניתי בזמן הקריאה. התוכן מעניין מאוד ומשך את תשומת ליבי . הספר נגמר בסוף טוב. עורכת הדין, שמסתבר שהיה להוריו של סטנלי, הושיעה אותו בדיוק בזמן הנכון והוא שב למשפחתו.

יחד איתו עזב הקטור. השניים נשארו חברים טובים. המצאתו של אביו של סטנלי הצליחה, כעת הם לא יותר משפחה ענייה. מסתבר שעל התיבה היה חרוט שמו של סטנלי ובתוכה היו תכישטים ומסמכים של דוחות חוב, היא לא הביאה הרבה תועלת. ייתכן שהקללה של גברת זירוני דילגה על סטנלי ועל משפחתו. שטח המחנה נקנה וכעט הוא מחנה של צופות. סטנלי השתנה לא מעט מרגע הגעתו למחנה.

שהותו במחנה חישלה את אופיו. כעת הוא אמיץ ואכפתי, הוא חבר אמת, ולעולם לא ישאיר חבר מאחור. הוא רודף צדק, ובעל רחמים, יש לו לב טוב. לפחות יצאה תועלת מתוך החוויה האיומה שעבר.

לסטנלי שלום רב,

מרגע הגעתך אל המחנה היית ילד ביישן, קורבן להשמצות והעלבות, חלש וביש מזל.

שהותך במחנה חיזקה אותך ואתה כבר לא מי שהיית לפני כמה חודשים. אתה אמיץ והגון, חבר טוב, נאמן ובעל דעת מוסרית. ועל כך, אני מוחאת לך כפיים. אני מעריצה אותך על שפגשת בלא מעט קשיים בדרך ולא ויתרת. תמיד חתרת לעשות את מה שנראה לנכון בעיניך. לא השארת את אפס מאחור, תמיד דאגת לשלומו ועזרת לו. אתה הצלת לו את החיים. אתה אפילו לא מודה לכך שאתה גיבור. אפס זכה בהיותך חברו. הוריך יהיו כל כך גאים בך. אני בטוחה שהם דאגו לך נורא ותמיד חשבו עליך. אני מאמינה בגורל, ואני מאמינה שתקרית זאת קרתה לך במטרה לחשל אותך ולהכין אותך לעוד קשיים שתפגוש בדרך, כי אין מה לעשות- אלו החיים. למדתי ממך הרבה ואתה דמות למופת והשראה. כל הכבוד לך!

אני מאחלת לך בהצלחה בהמשך חייך. ותמסור דרישת שלום ממני לאפס.

תודה.