זאת מי שאני :)

יומני היקר שלום

החלטתי לכתוב יומן, בפעם הראשונה בחיי.

כל היום חשבתי מה אוכל לספר לך, אולי מה עשיתי היום, ואולי מה אני הולכת לעשות מחר. 

אבל לפני הכל החלטתי להציג את עצמי בפנייך.

אז בוא נתחיל:

 שמי הוא גילה, ואני בת 22

התחביבים שלי הם בעיקר כתיבה, כתיבת שירים.

עד לפני לא הרבה זמן רציתי להיות משוררת 

אך לבסוף החלטתי להיות מורה, אך לא סתם מורה, מורה לילדים עם שיתוק מוחין.

 בטח אתה שואל את עצמך למה דווקה בחרתי ללמד ילדים עם שיתוק מוחין? כבר הסביר.

בוודאי חשבת שאני בן אדם רגיל כמו כולם, אך אני לא ממש כמו כולם.

 לפני שאני יסביר לך מה ההבדל ביני לבין השאר אני יספר לך הכל מההתחלה…

עשרים ושתיים שנים אחורה.

מהרגע שיצאתי מבטן אמי.

מרגע הולדתי הבאתי שמחה רבה להוריי, לסבתא הזקנה והטובה שלי.

אהוד, אחי הבכור, היה קצת מאוכזב עם הולדתי. הוא רצה אח קטן, אך עד מהרה למד לחבב גם את אחותו. התינוקת זהובת השיער ותכולת העיניים שהביאה אמא מבית החולים.

כולם קראו לי מלאך קטן.

מלאך קטן?! אני?איזה צחוק. 

אך אמא מספרת כי אכן הייתי כזו בחודשים הראשונים לחיי.

.הייתי שוכבת שקטה במיטתי, לא זרקתי את הצעצועים מן המיטה, הייתי שלווה ושקטה

שוכבת ללא שום תזוזה על גבי ורק עיני מביטות לתקרה.

בהתחלה הוריי היו כל כך מאושרים, ולא חשדו בכלל אך עד מהרה אימי החלה לדאוג כאשר לא התחלתי להתנוענע כלל. 

אבי לא דאג בכלל חשב שתכף התחיל להתנהג כרגיל כמו כל שאר התינוקות.

אך אחרי שנה בלי שום שינוי אבי ואמי החליטו לקחת אותי למרפאה, לבדוק מה יש לי.

כאשר הסתיימה הבדיקה הרופא יצא מן החדר אל הוריי עם הבשורה הקשה.

הרופא הסביר להוריי שנולדתי עם שיתוק מוחין. שיתוק מלידה.

ועכשיו הסביר על המחלה עצמה:

תינוקות נולדים עם שיתוק מוחין כאשר בזמן הלידה נפגע חלק ממוחם. במקרה שלי נפגעתי בחלק המפעיל את הידיים והרגליים וגם שירירים אחרים. 

מאותו הרגע חיי השתנו:

הגעתי לבית החולים בתקווה שאני יצא משם בריאה ושלמה..

אך למרות כל הניתוחים והבדיקות לא הגעתי למצב של החלמה מלאה.

לפני כל ניתוח הייתי מקווה שהפעם הניתוח יצליח ואז אני יוכל ללכת להפעיל את השרירים אך אחרי כל ניתוח הייתי מאוכזבת מחדש…

בגלל מצבי אף אחד לא קיבל אותי בשום מקום.

ביומי הראשון בגן גם כמובן שלא קיבלו אותי,

אך אחרי תקופה לא קלה התחילו להתחבר אליי , התחלתי להיות מוקפת בחברים.

אחרי תקופתי בגן עליתי לכיתה א 

שם קיבלו אותי יפה, כולם עזרו לי הקשיבו לי והיו איתי. לא נתנו לי הרגשה שאני שונה מכולם.

וכך עברו עוד שנתיים ועליתי לכיתה ג

קיבלתי את כיסא הגלגלים הראשון שלי. באותה שנה התחלתי להיות מרדנית ולא חברתית, רבתי עם חברותיי וחבריי לכיתה והיה לי קשה מבחינה חברתית.

מבחינה לימודית הייתי מצויניית, למדתי, הקשבתי בשיעורים, הכנתי תמיד שיעורי בית במרץ, אהבתי את בית הספר. בסיום בית הספר הממלכתי הייתי שמחה ומסופקת מאוד.

התקבלתי לתיכון שרציתי ורק חיכיתי ליום הראשון שבו הלמד בתיכון.

ביום הראשון ללימודים הכל השתנה, רמת הלימודים עלתה והיו לי הרבה קשיים.

המורים התחלפו, החברים, הסביבה.

אך עד מהרה כמו בכל מקום הצלחתי להשתלב.

אני זוכרת את היום הראשון שיורם הגיע לכיתתנו. יורם היה תלמיד חדש בבית סיפרנו.

היו לו קשיים בלימודים בצורה קשה ביותר. לכן הצעתי לו את עזרתי, והוא שמח לקבל אותה.

עזרתי ליורם והתחלנו להיתחבר. והפכנו לחברים טובים, רק ידידים לא מעל ומעבר…

הזמן עבר והבנתי שאני בעצם אוהבת את יורם ולא רק מחבבת. 

כשסיפרתי זאת ליורם הוא היה דיי בהלם, וחשב שאני צריכה משהו יותר טוב ממנו.

אך אולי צדק, כי שאני והוא התחלנו להיות חברים זה לא היה בידיוק כמו שהחלתי לנו.

 הוא הפסיק להתייחס אליי, היה נפגש איתי פחות, והכל רק בגלל מבוכה שלא יכל לתגבר עלייה.

לכן החלטתי לשים סוף לכל הסיפור הזה.

אני ויורם נפרדנו, שנה חדשה התחילה, יורם עבר בית ספר, ואני המשכתי את חיי.

אני זוכרת שהייתה תקופה שהתחלטתי לעסוק בכתיבת שירים.

הייתי יושבת שעות בחדרי וחושבת על חרוזים מתאימים.

היו יוצאים לי שירים נפלאים, הייתי כותבת את מחשבותיי בשיריי, את ריגשותיי, הייתי כותבת שירים עצובים ושירים שמחים. הייתי אוהבת לגוון בנושאי השירים שלי.

התחלתי לפרסם שירים בעיתון לנוער וכולם החמיאו לי.

הייתי בטוחה שאהיה משוררת כזו שכולם יכירו ויעריצו.

אבל מיקצועי קיום שונה לגמרי מכתיבת שירים.

החלטתי לבסוף להיות מורה, מורה לילדים עם שיתוק מוחין. ללמש ילדים שהרגישו כמוני שהייתי בגילי, ילדים שאני יכולה להזדהות איתם, להבי אותם ולהתחבר אליהם. גם בעברי הייתי מורה פרטית כך שהיה לי טיפה ניסיון. למדתי במיוחד את המקצוע לעומק באוניברסיטה והייתי מוכנה.

כשהתחלתי ללמד את הילדים ולהיות להם כמורה, הם לא קיבלו אותי ולא רצו בי, אך רק בהתחלה.

בהמשך הם התחילו להכיר אותי, להקשיב לי ואפילו לאהוב אותי, הם פשוט העריצו אותי!

אהבתי את הילדים בכל ליבי, את כולם באותה רמה. למדתי להכיר כל אחד מהם טוב טוב. 

עזרתי להם להשתלב עם ילדים רגילים בלי בעיות כלשהם. והם כל כך הודו לי על כך.

כאשר סיימו את לימודיהם הייתי  כל כך שמחה ומאושרת בשבילם.

עזרתי להם במשך שנה להשתנות בצורה הטובה ביותר, עזרתי לכל אחד עם בעייתו שלו, עזרתי לכל אחד מהם להבין שאלו מי שהם, שהפגיעה שיש בהם היא לא סוף העולם, שהם עוד יתגברו, וכך קרה.

ובכך הצלחתי להבין בעצמי שאחרי כל הקשיים, הפחדים , הלחצים, כל הפעמיים שעיבדתי תקווה, הכל היה לטובה. ככה הצלחתי להבין שאני צריכה להשלים עם הכל ולהתגבר!