אדם וחווה

יום אחד נטע אלוהים בעדן גן קסום. צמחו בו עצי נוי ועצי מאכל, פרחים בשלל צבעים וצמחייה ירוקה:
“וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל”. בצד העצים הרבים נטע אלהים שני עצים
מיוחדים: “עֵץ הַחַיִּים, וְ”עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע”.

ה’ שיכן את אדם וחווה בגן המקסים הזה, והם נהנו מן האוויר הנקי, מריחות הפרחים, מהחיות שסביבם ומהפירות
העסיסיים. רק מעץ הדעת אסר אלהים על אדם לאכול: “מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹול תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל
מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת”.

אדם וחווה חיו להם בשלווה ובנעימים בגן הירוק והיפה, אולי היו סקרנים לטעום מהפרי המיוחד והאסור הזה,
אבל לא העזו להפר את הוראת האל.

עד שיום אחד פגש הנחש את חווה.
הנחש הזה לא דמה לאף אחד מהנחשים שאנו מכירים; היו לו רגלים, הוא ידע לדבר, ובנוסף הוא היה רשע וחורש
מזימות: “וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים”.

פנה הנחש לחווה ואמר לה: “אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן…”
“רגע רגע”, אמרה חווה, “דווקא מותר לנו לאכול מכל פירות העצים, רק מעץ מסויים אמר אלהים…”
“חה, חה, חה” צחק הנחש: “אלהים אסר עליכם לאכול מפרי עץ הדעת, כי הוא יודע שאם תאכלו ממנו תהיו חכמים
כמוהו: “וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹודְעֵי טוֹב וָרָע”.

התבוננה האישה בעץ הדעת, ובחנה היטב את הפרי שלו שנראה, באמת, כל כך טעים וכל כך יפה וראוי למאכל:
‘אולי באמת הנחש צודק?’ חשבה חווה.
קטפה במהירות מן הפרי.
אכלה,
ונתנה גם לאדם, האיש שלה.
אדם לא שאל שאלות ואכל.

ומה קרה אז?
“וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמּיִם הֵם”.
אדם וחווה, אולי לא הפכו לחכמים גדולים, אבל הם הבינו שהם ערומים, ולכן מהרו לכסות את עצמם בעלי עץ תאנה:
“וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹורֹות”.
לפתע שמעו את אלהים מתהלך בגן והם מהרו להתחבא בין העצים: “וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן”.

וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ: ‘”אַיֶּכָּה (היכן אתה)?”.
אדם היה מבוהל והשיב לאלוהים: “אֶת קֹולְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא (פחדתי) כִּי עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא (ולכן התחבאתי)”.
נזף אלוהים באדם: ” מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה? הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ?”
אדם המפוחד האשים את חווה: “הָאִישָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּ עִמָּדִי, הִיא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל”.
גער אלוהים באישה: “מַה זֹּאת עָשִׂית?”
והאישה מהרה להאשים את הנחש:
‘הַנָּחָשׁ, הוא אשם. הוא פיתה אותי’.
כעס אלוהים כעס רב על אדם, חווה והנחש והעניש כל אחד מהם.
לנחש אמר אלוהים: “עַל גְּחֹנְךָ (בטנך) תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ”. ועוד הוסיף אלוהים שהנחש והאדם יהיו אויבים לעולם.
לאישה אמר אלוהים: “בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים“.
לאדם אמר אלוהים: “בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם”

הבין אלהים שאינו יכול עוד לסמוך על אדם וחווה, ושהם עלולים לאכול גם מ’עץ החיים’, וכך הם יחיו לעולם, חיי נצח.
הכין להם אלהים כותנות עור, לכסות את גופם במקום עלי התאנה, הדקים, וגירש אותם מגן עדן.

כדי למנוע מאדם וחווה לשוב לגן עדן ולאכול מעץ החיים, הציב אלהים בפתח הגן יצורים מאיימים: וחרב לוהטת
שמתהפכת כל הזמן: “אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹור אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים”

כך גורשו אדם וחווה מגן עדן, ועכשיו הם צריכים להתחיל הכל מחדש…