המחרוזת 2: התהפכו היוצרות

היא הייתה מאותן גבירות מנכרות עיניים. לא חסר לה מאומה. היא הייתה גברת מהמעמד הגבוה כל נשות מעמד הביניים נשאו את עיניהן אליה ואיחלו לעצמן להיות כמותה. שמה היה מאדם ז’ני פורסטייה. היא התנשאה לגובה של מטר אחד ושבעים ושבעה סנטימטרים, אצילה ועדינה אך עדיין בעלת נוכחות מרשימה. הייתה רעייתו של אחד ממכובדי המעמד הגבוהה והוא נהג לקנות לה שלל תכשיטים יקרים, מהודרים ונוצצים. המאדם נהגה להסתובב בחברת נשות המעמד הגבוה כדוגמת רוב חברותיה, אך הייתה לה חברה ממעמד הביניים ושמה מתילדה לואזל. 

יום סגרירי אחד נתדפקה על דלת בית פורסטייה בפריז אותה החברה כדי לבקש מחברתה מחרוזת לנשף המכובדים שהייתה מוזמנת אליו והגבירה נענתה בחיוב לבקשתה של זאת. ללא היסוס הרשתה לה לבחור מתכשיטיה היקרים ולבסוף נתנה לה לשאול מחרוזת יהלומים נהדרת שהייתה בתוך קופסת קטיפה שחורה. ביום הנשף, הופיעה החברה המאושרת עם המחרוזת יחד עם בן זוגה. היא בילתה ונהנתה, התחככה עם כל בני המעמד העליון, אך אבוי! לפתע גילתה כי המחרוזת שהשאילה לה פורסטייה איננה. לאחר חיפושים והרהורים רבים החליטה לואזל לקנות שרשרת זהה ולהעניק אותה למדאם במקום המקורית בתקווה שלא תבחין בהבדל. כעבור עשר שנים, באחד מימי ראשון, כשטיילה 

לאורך שדרת השאנז-אליזה עם ילדה כדי “לבדר עצמה מעמל השבוע” פגשה פורסטייה היפה, הצעירה והחיננית, את מתילדה. מתילדה מצידה החליטה להתוודות בפני חברתה ולספר לה על השרשרת שאבדה מאחר ופרעה את חובה על המחרוזת. בתחילה פורסטייה לא זיהתה את מתילדה שהזקינה ו”הפכה והייתה אחת מאותן נשים חזקות, נוקשות ומרות-נפש, בעלות בית מרוד ואביון. שערותיה מרופטות היו, שמלותיה דלות, וידיה אדומות ממלאכה”. דיבורה “היה בקול צווחני”. אך לאחר מכן נזכרה בחברתה הישנה והמסכנה וטענה שהשתנתה. הן החליפו מילים, משפטים ונזכרו בנשף ההוא מלפני עשר שנים. מתילדה סיפרה: “החזרתי לך מחרוזת אחרת, הדומה לראשונה, ובמשך עשר השנים האחרונות שילמנו את מחירה. בוודאי משערת את שלא בנקל עלה לנו הדבר; לא היה בידינו כל הכסף…אבל סוף כל סוף פרענו את החובות, ואני שוב שמחה”. “כלומר קנית לי מחרוזת יהלומים במקום המחרוזת שאבדה לך?” אמרה ז’ני בפליאה ורחמים. “כן, כלום לא הורגש בהבדל? דומות מאוד היו זו לזו” השיבה לואזל בחיוך גאה ותמים. הגברת פורסטייה, מזועזעת כולה, נטלה את שתי ידיה של רעותה, מלאת חרטה ואמרה:”הו, מתילדה המסכנה שלי! 

הן היתה מחרוזת מזויפת, שלכל היותר היה שוויה חמש מאות פרנקים…”. מתילדה הבינה שדמיונה הִשְלָה אותה, היא נפלה בקסמי הבל החן והאמינה לשקרי היופי. ז’ני החלה רועדת ודמעות עלו בעיניה:” הו מתילדה, אנא סלחי לי כי רמיתיך. אישה רעה הייתי בצעירותי, מעוורת ע”י הכסף, חיי העושר והמותרות.” מתילדה נותרה המומה, מוכת הלם. מחד גיסא כעוסה על השנים הרבות שבילתה בעבודת פרך. מאידך גיסא מראה חברתה המתחננת שבה את ליבה. פורסטייה כרעה ברכיים לצד רגליה של מתילדה, לעיניי ילדה הצעיר ואמרה:” אנא רחמי עליי חברתי הישנה, אל-נא בקשי ממני להחזיר לך את כספי המחרוזת, בבקשה!” מתילדה המבולבלת שאלה:” ומדוע זה את מדברת כך?”. “בעלי היה שתיין ומהמר כבד”, סיפרה הגבירה. “בזכות כך השגנו את הממון הרב שהיה ברשותינו. עד שיום אחד הוא הפסיד את כל כספו. הבית, המשרתים, הכרכרה, הכל אבד, לחלוטין. חמק מבין אצבעותינו. הוא נכנס לחובות גדולים ומשכן את כל הרכוש עד שיום אחד דאגותיו גברו עליו והוא נפטר. הותיר אותי נטושה עם ילדי, לטפל בו ולהאכיל אותו.” סיפרה פורסטייה, ממררת בבכי תחנונים אל מתילדה. היא הבחינה בכך שדברים אלו הפתיעו את מתילדה לנוכח השמלה היפה שלובשת המדאם לגופה.

מתילדה הבינה מכך שלא כל הנוצץ זהב, כדוגמת המחרוזת וחייה ה”מאושרים” של המאדם עם הגביר. בנוסף היא הבינה כי הלבוש לא עושה את האדם, האושר והיופי שלה לא תלוי במחיר המחרוזת. אך עדיין, מתילדה כעוסה ופגועה, היא מרגישה נבגדת ולכן לא מסוגלת לומר דבר למראה חברתה הנואשת לעזרה והמסכנה ומתקשה להמשיך בשיחה. היא עושה מעשה שמאדם פורסטייה לא ציפתה, היא ברחה מהמקום. היא ניסתה לרדוף אחריה, כי היא הרי מוצאה האחרון, אך לא הצליחה להשיגה. הסיכוי האחרון שלה להינצל ולהצילה את ילדה ברח  ממנה מאדם פורסטייה ההמומה קראה למתילדה קריאות מתחננות המביעות חוסר אונים. כשברקע נשמעות קריאותיה הרפות המבטאות את חולשת גופה והרעב.

תקופה קשה עברה על ז’ני, מיטלטלת בין בית לבית ולאחר מכן בין מדרכה למדרכה, מתקיימת מתרומות ושאריות של מזון. שמלותיה מלאות טלאים ופניה שחורות מפיח המכוניות שברחוב ומהלכלוך שעל פני המדרכות. כעבור כמה חודשים לא קלים, מצאה עצמה ז’ני יושבת בצילו של בית מפואר. היא ראתה את הגברת יוצאת פעמים אחדות מן הבית, לבושה שמלות מהודרות, שערה מסודר ויפה, ידיה מטופחות וציפורניה מסודרות. ז’ני הסתכלה עליה בהערצה וגעגוע לימים הטובים. הרוגע והאושר שהקרינה אותה אישה גרם לתחושת הגעגוע של ז’ני להפוך

 לקנאה מרירה. מחשבותיה נקטעו בקריאת “אמא” של בנה ברנרד. “כן”, היא השיבה והוא המשיך:”אולי האישה היפה תרצה לעזור לנו? אולי אפילו לקחת אותנו לבית שלה, אני חושב שיש מספיק מקום” היא ציחקקה לשמע התמימות של בנה, הנידה את ראשה ולא לקחה את דבריו ברצינות. הבן הצעיר נפגע מתגובת אמו, והחליט לעשות מעשה. למחרת בבוקר לפני שאמו התעוררה הוא שינס מותניו ודפק על דלת הבית באומץ רב. מראה הילד הקטן והחיוור שבר את ליבה אך היא לא ידעה אם מותר לה להכניס אותו לביתה של הגברת, לכן יצאה החוצה והאזינה לדבריו. היא אישה לבושת שמלה שחורה וסינר לבן פתחה את הדלת. מיהרה לספר את כל הסיפור לגברת שידעה שהנאמר מוכר לה אך לא זיהתה מהיכן בדיוק. הגברת בטוב ליבה פתחה את דלתות ביתה לילד והורתה למשרתת לרחוץ אותו ולדאוג לו לארוחה חמה מכל טוב, אך לפני כל זאת ברנרד רץ לספר לאמו את החדשות הטובות, והיא מצידה התביישה לקבל סיוע ועזרה, הרי היא מאדם פורסטייה, אך כשהפנימה את מצבה וחשבה מה יכול לעלות על גורלה– אם תמשיך לחיות ברחוב, היא התעשתה וחיבקה את בנה חיבוק אוהב חזק ככל שיכלה ואמרה:”אני מתנצלת שלא הקשבתי לך בני”. 

השניים נכנסו לבית, העוזרת קראה לברנרד לבוא אחריה והגברת העשירה יצאה לקבל את פניה של ז’ני. כאשר השתיים נפגשו פניה של ז’ני החווירו. עכשיו כשהיא מסתכלת מקרוב היא מבינה שהיא מכירה את האישה, כל מה שהיא רוצה לעשות זה להסתובב ולצאת. וזה אכן מה שהייתה עושה אילולא הגברת הייתה עוצרת אותה. מתילדה היא הגברת. שאמנם השתהתה לרגע, הרהרה וחשבה על אותם ימי זוהר של מאדם פורסטייה בהם קינאה בה והרגישה כל כך מסכנה ומבויישת ממעמדה ורכושה. אפילו עלה על דעתה להשאיר את פורסטייה על המדרכה ולגרום לה לקנא, כנקמה על כך שלא עזרה לה באותם זמנים שעושרה המעוור של פורסטייה עינה את נפשה של מתילדה. אך במהירות הגיעה למסקנה שהיא כבר לא אותה אישה מרירה ולכן תסייע לה. “ז’ני!” היא קראה. פורסטייה השיבה:”מתילדה..” ודמעות החלו לזלוג על פניה. מתילדה חיבקה אותה ואמרה:”מאז אותו יום שנפגשנו המחשבה עליך ועל בנך לא עזבה את ראשי. הרהרתי בנדון והרגשתי שלא עשיתי את המעשה הנכון, שהתנהגתי כמו פחדנית! פחדתי.. פחדתי שמשהו רע קרה לכם. אפילו חזרתי לאותה שדרה במטרה למצוא אתכם אך כבר עזבתם את המקום.” אחרי שיחה ארוכה בין השתיים התברר כי מתילדה ובעלה החליטו להקים עסק אשר נחל הצלחה רבה והפך את השניים לעבוד עם כל מכובדי המעמד העליון

פורסטייה מודה לה על המקלט ומתילדה מודה לפורסטייה על שלא סיפרה לה שהמחרוזת מזוייפת וטענה כי אחרת היא הייתה נשארת להיות אותה אישה ממורמרת שהייתה. היא סיפרה שהשנים הקשות לימדו אותה לקח חשוב – הצלחה מתחילה בעבודה קשה, וזה מה שהביא אותה למקום והמעמד בו היא נמצאת. למרות שהתברר שהמחרוזת מזוייפת אין בה כעס. מתילדה המשיכה לספר על חייה והתברר כי היא ובעלה אמנם מעושרים אך הזוג גילה שהיא עקרה ולכן לא תוכל להביא ילדים, תגלית שהביאה עצב רב לחייהם.

למחרת, גברת פורסטייה הפכה לחיוורת, בטנה התהפכה וגעשה והיא הרגישה חולה מאוד. הגברת לואזל הזמינה רופא שקבע כי ז’ני סובלת מזיהום סופני בבטנה ושנותרו לה ימים אחדים לשרוד. בשורה זו גרמה לז’ני לבקש טובה ענקית ממתילדה והיא לטפל בבנה. דמעות עלו בעינייה של מתילדה והיא פרצה בבכי אך לאחר שנרגעו השתיים, היא הסכימה ואמרה שתעשה כל מה שחברתה הישנה תבקש.

בבוקר חורפי בחלוף שני ימים מטילדה באה לחדרה של פורסטייה לשאול מה תרצה לסעוד לארוחת בוקר אך לא זכתה לתגובה. פורסטייה מתה והילד נשאר יתום אך מתילדה גידלה אותו כאילו היה בנה שלה.

עשרים שנים חלפו והילד הפך לגביר מצליח, משכיל ויפה תואר. הוא עבד בעסקי התכשיטים ומצא לו אישה, בתו של אחד מהלקוחות הקבועים שלו. הוא אהב אותה עד מאוד והחליט לשאת אותה לאישה, והיא שהייתה מאוהבת בו בכל ליבה ונשמתה והסכימה לְאַלְתָר! יום החתונה הגיע, והחתן המאושר חיכה בחופה לרעייתו לעתיד וכשהיא סוף סוף הגיעה, צועדת אליו בשמלה לבנה, יפהפייה יותר מאי פעם, הוא הבחין בשרשרת שעל צווארה ונפלו פניו. הענק המפואר הוא בעצם אותה מחרוזת של אמו שהפסיד אביו לאותם מהמרים כבדים שגרמו לכך שיישאר חסר כל.