תקומה

בחרנו בנקודת המבט

ב2006 עלינו לארץ , הייתי בן תשע אז .
בבית דיברנו רוסית אבל בתקופה הזאת הכריחו אותי ללכת לאולפן וללמוד עברית , דווקא חוויה זאת הייתה מהנה למדיי .
שיכנו אותי ואת אימי בבית עזוב ודי ישן , אבל בפנים העברנו את כל חפצנו ואפילו חדשים שבחיים לא פגשתי לפני :
כואבות רחבות ומרופדות קטיפה אדומה , ארונות עצומים משוחים בצבע אדום גם כן , נברשות מקושטות בציורים אשר אימי ציירה , ברוסיה היא הייתה מורה לאומנות ויצרה כמה נברשות לחדרי .
בבית היה חדר גדול אחד ועוד חדר למקלחת , שירותים ועוד חדרון קטן – שם היה חדרם של הוריי , אני ישנתי בחדר הגדול ליד המטבח .
במטבח היה שולחן עץ גדול יחסית , קצת יותר גבוה ממני וצבעו היה חום והעץ היה בלוי מעט .
רוב הבתים סביבנו היו עזובים , נטושים וחלקם גם מפורקים וגגותיהם היו שבורים – אולי מהרוח העזה או מהעצים הגבוהים שהיו נופלים מהרוח ליד הבית , היתה חורשה גדולה עם המון סוגי עצים – קטנים , גדולים חלקם אפילו הכילו אצטרובלים .
אני ואבי אהבנו לטייל שם ולשחק במחבואים ומשחקי תופסת עד שיום אחד החליטו לכרות חלק מהעצים כדי להסיק בערה לחורף .
וכך עברו החודשים אותו הדבר , אפילו הכרתי כמה חברים מהאולפן אך כשידעתי לדבר עברית הפסקתי לבוא לשם וכך גם קשרנו נותק .

והשנה 2008 – הרבה זמן שלא קרה משהו בישוב שלנו .
התחילו הרבה אזעקות על ירי טילים , כמעט כל חצי שעה היינו צריכים לצאת למקלט ולחכות שיפסק ירי הטילים .
אני הייתי מעדיף להישאר לגור שם במקום לצאת . פעם אחת בשלוש לפנות בוקר התחיל ירי טילים ואבא העיר אותי מהר ולקח אותי על כתפיו בזמן שאמא מחזיקה לו את היד ורצה יחד איתו למקלט שהיה במרחק רחוב ממנו .
בחדשות הודיעו על מבצע צבאי בשם עופרת יצוקה , אבא הסביר לי שבעקבות ירי הטילים צהל (צבא הגנה לישראל) החליט לתקוף ולעצור את ירי הטילים כדי שאנחנו , תושבי גבול עזה ותושבי ישוב תקומה נפסיק לסבול מאיום על חיינו .
מאוד אהבתי את החיילים .
״ אני רוצה להתגייס לצהל כשאהיה גדול ! ״
אמרתי לאבי .
״ להתגייס לצהל זו חובה של כל בן ובת בישראל ״ הוא ענה לי והשבתי ,
״ אבל אני רוצה להתגייס כחייל , לירות על האויבים ולנצח בכל המלחמות עד שיפסיקו להיות ! ״
אבי הסתכל עליי וחייך , ליטף לי את הראש ואמר ״ אל תדאג בני יש לך עוד הרבה זמן עד שימלאו לך 18 ואז תוכל להתגייס לצהל ״ .

יום למחרת יצאתי לטייל ביער עם אבא כמו כל יום בצהריים .
פתאום התחילה הזעקה של קוד אדום – אני ואבי התחלנו לרוץ למקלט שהיה במרחק של חמש רחובות משם .
אני התעקשתי לקחת איצטרובלים כדי לשחק עם אבא מאוחר יותר במשחק מסירות .
״ חייב להזדרז מישקה !! הקוד אדום קורא לנו להזדרז ״
אבל בכל זאת התעקשתי להישאר ולאסוף אותם לתוך השקית שלקחתי מהבית .
כבר עברו שלוש דקות מאז שהתחילה האזעקה ורק אז התחלנו לרוץ , רצנו מהר בכל הכוח .
ככל שרצתי יותר מהר ככה התנמשמתי יותר מהר וכמעט ולא היה לי אוויר .

״ מישקה אין לנו זמן לזה עכשיו !! תקום מיד ותמשיך לרוץ ״
אבל התעקשתי , התעקשתי לאסוף את האיצטרובלים בחזרה למקום .
ובחיים לוקחים החלטות שגויות שהיית נותן הכל כדי לחזור אחורה בזמן כדי לא לעשות אותה.

בשניה שהתכופפתי להרים את האיצטרובלים בחזרה לשקית נפל טיל ליד אבא .
הייתה לי סחרחורת וציפצוף באוזניים , אני זוכרת שראיתי המון אנשים רצים אבל היה שקט , רק שקט וציפצוף אחד ארוך שלא נפסק .
הדבר הבא שזכרתי הוא שהגעתי לבית החולים .

פרק 2 – בית חולים
התעוררתי בבהלה בבית החולים , ראיתי את כל החוטים שהיו מחוברים אליי והמוניטור שכל כמה שניות משמיע צפצוף לפי דופק הלב שלי .
נבהלתי , ניסיתי להבין איפה אני ומה קורה מסביבי .
החלונות היו פתוחים למחצה ועליהם ווילונות הנותנים תחושת חושך ורוגע לחדר .
צעקתי ״ אמא , אבא !! ״ ומיד ניגשה אליי אחות ואמרה ״את מי אתה מחפש ילד ? ״
״ את אמא ואבא שלי ״ עניתי .
האחות יצאה מהחדר ולאחר כמה דקות אימי נכנסה לחדר , היה על פניה חצי חיוך ומבט של עצב ואשמה .

ראיתי את אמא ושמחתי , קראתי לעברה ״ אמא ! אמא ! התגעגעתי אלייך ! איפה אבא? ״
ומיד כשנשאלה השאלה פנייה נעשו חיוורות ודמעות עלו על עייניה .
היא כמעט לא הצליחה לדבר אבל בקול עדין ורועד מעט ענתה : ״ אבא לא איתנו יותר ״
ובהתחלה לא הבנתי מה קרה מפני שהייתי עסוק בכאב הנוראי שהיה לי ברגליים .
לאחר כמה שניות הבנתי ומחיוך פניי נעשו בוכות , אני לא יודע אם הבכי מפני הכאב העצום של רגליים או עצם האובדן של אבא . כך או כך שתי הסיטואציות לא עזרו לי להפסיק לבכות .

שעה שלמה בכיתי , עד שאימי ניסתה להרגיע אותי ואמרה ״ אלוהים רצה להחזיר לעצמו את המלאך בשמיים שברח מגן עדן״.
בהמשך היום הביאו לי כיסא גלגלים ואיתו נסעתי בכל בית החולים .
אמא בהתחלה עזרה לי אך כשראתה שאני מסתדר הרפתה קצת והלכה לשטוף פנים ולשתות קפה .
מצאתי פינת ציור ושם ציירתי , ציירתי שם את אלוהים ואת אבא , את הרקטע שנפלה מהשמיים שלקחה את אבא בחזרה לגן עדן . הרגשתי כאילו זה באמת אמיתי אך בתוכי ידעתי שהוא פשוט איננו .