יאנקו מן העיר התחתית

אנחנו בחרנו בשוקה כמספר בגלל שאנחנו יכולים לראות את נקודת מבטו כמספר, אנחנו מתחברים לאישיותו ונתון לנו מספיק מידע בשביל לתאר אותו כמספר.

מקרא:

מספר = אלכס

ביום שהתחילה מלחמת הצפון הראשונה הכוחות איראנים והסוריים פלשו לישראל ואנחנו תושבי הצפון נאלצנו להיכנס למקלטים למשך חודש ימים ובמהלכן אני התחברתי למספר ילדים ובניהם אלכס, שהפך לחבר הכי טוב שלי.
בזמן שהותנו במקלטים שיחקנו משחקי מחשב וקונסולות ומתי ששעמם לנו התחמקנו החוצה לנשום אוויר צח ולדבר.

 ביום מן הימים החלטנו ללכת לנמל לנשום אוויר צח של הים, בזמן שהיינו שם הבחנו בילד ליד עץ אלון.

הילד היה לבוש בבגדים לא ראויים לקיץ, בגדים שחורים עבים ובלויים.

ניגשנו אליו ושאלנו:”מה אתה עושה פה עם בגדים כאלה ארוכים?”

הוא ענה במבטא רוסי כבד:”אני מחכה לאמא שלי ורציתי לחכות לה פה בחוץ.”

ענינו לו:”טוב… רוצה שנארח לך חברה בינתיים פה?”

והוא אמר:”כן! אני אשמח בכך”

ואז שאלנו אותו:”במה אתה רוצה לשחק?”

הוא אמר בהתרגשות:”יש לי בסוני פורט נייט ושלושה שלטים, רוצים?”

אמרנו לו:”כן”

ואני הוספתי:”ברור אני מלך השכבה בפורט נייט”

אחרי כמה משחקים שאלו את שמו והוא אמר:”קוראים לי יאנקו”

 ענינו לו:”לנו קוראים שוקה ויאנקו”

שאלנו אותו:”במה אמא שלך עובדת?”

הוא אמר:”אמא שלי מוכרת את גובה לבידורם של גברים בעיקר”

היינו המומים שאלנו אותו:”איך זה לחיות ככה אם אמא כזו?”

הוא ענה לנו:”בהתחלה זה לא היה נעים הבגדים החושפניים והגברים הזרים, אבל מתרגלים עם הזמן ולמען האמת זה כסף די טוב”

שהוא סיים את דבריו היו כמה שניות של שקט שבהם עיקלנו את הנאמר ב-10 האחרונות ואז הוא המשיך לדבר

והוא אמר:”היא התחילה לפני בערך 4 שנים כשאבא שלי מת בפיגוע טרור בירושלים.”

לא יגענו איך להגיב הוא נראה כזה נחמד ותמים אבל הוא לא היה תמים בכלל.

אחרי זה יצאנו החוצה לראות את השקיעה ופתאום שמענו אזעקה הכוחות הסורים תקפו והתחיל מתר של פצצות שנראה כמו ביצי הגהנום שילד השטן. ברחנו למקלט הקרוב, אני פעלתי במהירות וגררתי את יאנקו איתנו אל המקלט

אבל אלכס נשאר במקום לכמה שניות ואז הוא קם והביא איתו את התוכי של יאנקו. פתאום את הפצצות נחתה ממש לידנו, זה היה ממש מפחיד והיינו חשופים לעשן של הפצצה למזלנו היה לנו מסכות אב’ח וחבשנו אותם מיד וניצלנו מן העשן הסמיך לאחר התפוגגות העשן מיהרנו לביתו של יאנקו עברנו בין הרחובות הנטושים, הייתה דממת אל חוט.

כשעברנו בין הרחובות ראינו בקצה הגבעה את הבית של יאנקו.

בעת עלייתנו בגבעה נתקענו בכמה אנשים עם הכיסא של יאנקו מתוך לחץ וכשהגענו אמא שלו חיכתה לנו

בפתח הדלת יאנקו הסביר לה את המתרחש עליו אבל היא לא קיבלה זאת כתרוץ וסתרה לו על הלחי הימנית לי ולאלכס לא היה מילים אבל ליאנקו היה והוא אמר לנו תודה בזמן שעל הלחי שלו היה את הסימן של היד של אמא שלו

סגרנו את הדלת והלכנו משם למקלט בביתנו.

ריפלקציה

אורי קנטוב: כתבתי את הסיפור במחשב העלתי רעיונות לסיפור והכתבתי חלק ממנו.

עוז יסעור: הכתיב בכיתה את הרוב והעלה רעיונות לסיפור.

רום אלול: העלה רעיונות והכתיב בכיתה