דרכי ההתמודדות של היודנראט בגטאות במזרח אירופה -הדילמות איתן התמודדו

משימה א’ – בחירת דמות:

בחרנו בד”ר אלחנן אלקס – ראש היודנראט בגטו קובנה. עברנו בקצרה על כל הקורות חיים של כל הדמיות והקורות חיים של אלחנן הכי משכו אותנו ועניינו אותנו.

אלחנן אלקס נולד בקלווריה שבליטא להוריו ישראל-מאיר ושרה, בפלך סובאלק של האימפריה הרוסית. אביו היה רב וממנו קיבל בילדותו חינוך מסורתי. הוא למד בקובנה, וסיים לימודי רפואה ב-1903 בקניגסברג שבפרוסיה המזרחית. בשנת 1912 נישא למרים אלבין ונולדו להם שני ילדים יואל ושרה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה שירת בצבא הרוסי כקצין רפואה ואף זכה באותות הצטיינות.

אחרי המלחמה, ב-1923, מונה כמנהל המחלקה הפנימית בבית החולים היהודי “ביקור חולים” שבקובנה. בנוסף עבד כרופא של השגרירות הגרמנית בקובנה והיה רופאו האישי של השגריר.

הוא נחשב אחד הרופאים הטובים ביותר בליטא. אלקס היה פעיל בתנועה הציונית, בעל קשרים בתנועת הנוער החלוץ, והיה מעורב בפעילות התרבותית של הקהילה היהודית. לאחר פלישת הסובייטים לליטא ביוני 1940 השתמש בקשריו עם הממשל הסובייטי כדי להוציא אלפי אישוריי יציאה לפליטים יהודים מפולין שנמלטו לליטא בעקבות הפלישה הנאצית בספטמבר 1939.

ב-24 ביוני 1941 נכבשה קובנה על ידי הנאצים. למרות שדיפלוטים זרים הציעו לאלקס אישור יציאה, הוא סירב והחליט להשאר בעיר. בחודש יולי הוציאו הנאצים צו להקמת גטו ברובע סלובודקה, שאמור היה להסגר עד 15 באוגוסט.

לקראת סוף יולי פורסם צו בו נאמר שחובה עלינו לבחור לעצמנו אדם שיכהן כ”ראש היהודים” ועמו יועצים ומסייעים, שישמשו “מועצת הזקנים”, לניהול ענייניו הפנימיים של הגטו.

עסקנים רבים סירבו ליטול עליהם את התפקיד המפוקפק הזה, אך על מועמד אחד סירבו רבים לוותר. הייתה זו מועמדותו של ד”ר אלחנן אלקס, שהיה הרופא של השגרירות הגרמנית לפני הכיבוש והיה בקי בהליכותיהם ובמנהגם של הגרמנים. האיש הוכר על ידי כולם כאדם הראוי והמתאים ביותר למשרה זו.

וכך מתועדת אספת הבחירות שהתקיימה ב- 4 לאוגוסט, ד”ר אלקס סירב בעקשנות לכהן כ”ראש היהודים” והפציר בנוכחים לוותר על שירותיו. אז פנה הרב שמוקלר, הרב של העיירה שאנץ השוכנת בקרבת קובנה, בקריאה לנאספים ולד”ר אלקס: “עדת קובנה ניצבת על סף האבדון, אנשינו נרצחים והמוות עולה בחלונותינו. יהודים! השלטון הגרמני תובע מאתנו ‘אבער-יודע’ (ראש היהודים),

אבל אנו זקוקים ל’ראש הקהל’, שליח ציבור נאמן שינהיגנו בכבוד, בעוז ובאורך רוח.

האיש הראוי לכך ביותר, בשעה הרת גורל זו הוא ד”ר אלקס. אנו פונים אליו ומבקשים ממנו: ד”ר אלקס, ‘אבער-יודע’ תהיה למי שתהיה, אך לנו תהיה ‘ראש הקהל’. כולנו יודעים שדרכך קשה ומסוכנת אך אנו נלך איתך עד הסוף, והשם יתברך יעזור לנו. באמונתך היהודית הגדולה תנהלנו ותוציאנו מהגטו,

שהוא גלות בתוך גלות, אל ארצנו הקדושה, ושם תהיה באמת ראש עירנו. היה נא עתה ראש הקהל שלנו. חזק, שליחי מצווה אינם ניזוקים בזכות תפילת רבים. אמן”.

דברי הרב יצאו מן הלב. רבים מן הנוכחים בכו בהתרגשות רבה. ד”ר אלקס קם לבסוף, וכשהוא מודע לכל מלוא הסיכון שבשליחותו, אמר: “אם סבורים אתם שיהיה בזה שירות לכל, הריני מוכן ומזומן”.

ד”ר אלקס נבחר לראשות המועצה. כולם שרו את המנון “התקווה” וכך הסתיימה הישיבה.

הייתה זו האסיפה האחרונה של קהילת קובנה.

אלקס כיהן כיושב ראש האלטסטנראט במשך כל תקופת קיומו של הגטו וזכה להערכה רבה.

מועצת היהודים הפעילה מערכת שירותים ומוסדות למען אוכלוסיית הגטו, וכן קיימה קשר הדוק עם הנהגת המחתרת האנטי-נאצית שפעלה בגטו ואף הגישה סיוע ממשי לחברי המחתרת הפרטיזנים שיצאו ליערות. אלקס עמד גם בראש מצו”ק (מרכז ציוני ויליאמפולה קובנה) שהיה ארגון על שריכז את פעולתן של התנועות הציוניות הבלתי לגאליות בגטו.

ב-1944, משהתקרב הצבא האדום לקובנה, הועברו היהודים שנותרו בגטו אחרי האקציות,

לשלוחה של מחנה הריכוז “דכאו בלנדסברג” שבגרמניה. שם מונה ד”ר אלקס כאחראי על צריף החולים. הוא חלה בעצמו ונפטר. רעייתו מרים הועברה למחנה הריכוז שטוטהוף, שם שרדה עד שחרור המחנה.

מתוך צוואתו לבניו: “זכרו, שניכם, את אשר עשה לנו עמלק. זכרו זאת ואל תשכחו כל ימי חייכם ומסרו כצוואה קדושה לדורות הבאים. הגרמנים הרגו, שחטו, רצחו אותנו בשלווה ובמנוחה פנימית…”

אלמנתו מרים עלתה לישראל ונפטרה ב-1965. בנו, פרופ’ יואל אלקס, רופא ומדען, הקים קרן לעידוד מדענים צעירים בישראל הנושאת שמות הוריו, אלחנן ומרים אלקס.

משימה ב’ – הסבר הגטו וחיי היהודים בו:

גטו קובנה

גטו קובנה שוכן בעיר קובנה שבליטא, ברובע ויליאמפולה שכונה בפי היהודים סלובודקה. סלובודקה ממוקמת מחוץ למרכז העיר, מעבר לנהר, ולאורך הדורות השתקעו בה יהודים בתקופות שנאסר עליהם להתגורר בתחומי העיר עצמה.

בראשית המאה ה-21 ב-8 ביולי 1941 ציוו השלטונות הגרמניים על העברת היהודים לגטו בפרבר סלובודקה, עד ה-15 באוגוסט. לגטו, שכונה רשמית “גטו ויליאמפולה” נכנסו כ-30,000 יהודים, לאחר שכ-6000 יהודים מתושבי קובנה נרצחו בחודשים יוני – אוגוסט 1941. בראש האלטסטנראט (מועצת הזקנים, ובשמו הרשמי “ועד זקני העדה”) בגטו עמד אלחנן אלקס וכממלא מקומו שימש לייב גרפונקל. בתוך חודשיים וחצי נרצחו בגטו כשלושת אלפים נפש. ב-28 באוקטובר נרצחו 9,000 איש בפורט התשיעי. לאחר מכן הייתה תקופה של “שקט יחסי” שבמהלכה עבדו רוב תושבי הגטו, החל מגיל 12 בעבודות כפייה מחוץ לגטו ובתוכו. מקום העבודה הגדול ביותר, שבו היו התנאים הקשים ביותר, היה שדה התעופה הצבאי באלקסוטס, בסמוך לקובנה.

במהלך התקופה השקטה בוצעו על ידי הגרמנים שתי הגליות של תושבים למחנות עבודה בריגה. כמו כן בוצעה אקציית הספרים – פעולה של החרמת כל הספרים וכתבי העת שהיו ברשות תושבי הגטו בסוף פברואר 1942.

ב-21 ביוני 1943, פקד היינריך הימלר, ראש הגסטפו והאיש השני בחשיבותו ברייך השלישי, להנהיג בגטאות משטר של מחנות ריכוז. כתוצאה מכך הפך גטו קובנה, בפיקודו של קצין האס אס וילהלם גקה, למחנה ריכוז לשרידי היהודים שהיו מפוזרים בגטאות השונים. ארבעת אלפים האנשים שחיו בגטו רוכזו שוב. הרציחות נמשכו עד לחודש יולי 1944. ב-26 באוקטובר העבירו 2,800 יהודים מקובנה למחנות עבודה באסטוניה. הקשישים והילדים נשלחו לאושוויץ. בסוף נובמבר הוכרז הגטו רשמית “מחנה ריכוז”. כ-4,000 יהודים הועברו למחנות בפרברי העיר, שם הופרדו בני המשפחות זה מזה. עם התקרבות הצבא האדום לעיר הועברה אוכלוסיית הגטו למחנות בתוך גרמניה. האנשים שהסתתרו בבונקרים אולצו לצאת החוצה בעזרת כלבים רימוני עשן ופצצות תבערה. רק כ-90 הצליחו לשרוד בבונקרים. בתום המלחמה נותרו בחיים רק כשמונה אחוז מהאוכלוסייה היהודית, שהם אלפיים בני אדם בסך הכל.

חיי הפנים בגטו:

אזרחים מתבוננים בגופות נרצחים יהודים בטבח בקובנה, 27 ביוני 1942 בגטו קובנה היו חיי פנים תוססים – חיי חברה ותרבות, מוזיקה, חיי דת, בתי ספר ופעילות פוליטית. הצלם החובב ג’ורג’ קדיש צילם בהיחבא אלפי תצלומים שתיארו את חיי היומיום בגטו קובנה מראשיתו ועד סופו.

המחתרות בגטו:

בגטו קובנה הייתה פעילות מחתרתית ענפה ומוצלחת. בין ארגוני המחתרת היו “ארגון ברית ציון”, שחבריו התמסרו בעיקר לפעילות חינוך ותרבות ופרסמו ביטאון שנקרא “הניצוץ”, ותנועת המחתרת הקומוניסטית – “הארגון האנטי-פשיסטי הלוחם”, שבראשה עמד הסופר חיים ילין. מאחר שתנאי הגטו לא אפשרו התנגדות מזוינת, התמקדה הפעילות המחתרתית בהוצאת לוחמים חמושים ומאומנים שהצטרפו לקבוצות פרטיזנים ביערות רודניקי ליד וילנה . כ-350 יהודים הצליחו להימלט, בתמיכה וסיוע של מועצת הזקנים והמשטרה היהודית בגטו.

האקציה של הילדים (מרץ 1944):

תמונת השופט אהרן ברק וסיפור הצלתו, כפי שמוצג במוזיאון הפורט התשיעי בקובנה ביום שני, 27 במרץ 1944, קרה הנורא מכל – האקציה של הילדים. האקציה האכזרית ביותר שידע הגטו. ניידות משטרה מצוידות ברמקולים נעו משעות הבוקר המוקדמות ברחובות הגטו, ומתוך הרמקולים בקעו קולות מתכתיים, רעים: “על הכול להישאר בבתים. מי שיעז לצאת מן הבית, יירה במקום”. פלוגות של אנשי גסטפו, מתוגברים בחיילים ליטאים ובשבויי מלחמה אוקראינים, פשטו על הבתים, שלפו ילדים ממיטות חמות, חטפו ילדים מידי הוריהם, הכו אותם והשליכו אותם למשאיות. הפקודה הייתה לנקות את הגטו מילדים בני 12 ומטה, ונשים וגברים בני 55 ומעלה. הגטו התמלא צעקות, יללות ובכי. ניידות המשטרה סבבו בחוצות הגטו משמיעות מוזיקה קולנית ברמקולים, להחריש את זעקות הילדים והאמהות. אמהות התחננו: “אל תיקחו את הילדים!” אבל הגרמנים ענו בצעקות: “את הזבל הזה חייבים לסלק, ואתן תעבדו עבורנו.” אמהות שהתנגדו להתנתק מן הילדים או שניסו להוציא אותם מהמשאיות הושלכו בכוח לאחור, או שנורו במקום. ילדים ניסו לברוח, ונורו.

בראש המבצע עמד ברונו קיטל, מן האחראים לחיסול גטו ורשה וגטו וילנה. הגרמנים אילצו את השוטרים היהודים לחשוף מקומות מסתור של ילדים. מי שסירבו הועברו לפורט התשיעי ונורו למוות. כ-1,800 תינוקות, ילדים וזקנים נרצחו בתוך פחות מ-48 שעות. רובם של 130 שוטרי המשטרה היהודית הועברו לפורט התשיעי, שם הכו אותם ועינו אותם כדי שיגלו את מקומות המסתור בגטו. שלושים וארבעה מראשי המשטרה היהודית הוצאו להורג, ובראשם המפקד משה לוין וסגניו יהודה זופוביץ’ ואיקה גרינברג. שבעה מהם לא עמדו כנראה בעינויים וגילו לגרמנים על קיומם של מקומות מחבוא שהכירו.

למחרת נמשך המצוד, בסיוע שוטרים יהודים שנשברו בעינויים. “היהודים בגטו נדהמו בראותם שוטרים יהודיים נוסעים עם הגרמנים באותה מכונית ממקום אחד למשנהו, ומסייעים לגלות את המחבואים של הילדים והקשישים חסרי האונים”. כך נתגלו עוד 300 קורבנות. כ-1,200 ילדים וקשישים שהצליחו להסתתר במחבואיהם, התגלו לבסוף ונרצחו בפורט התשיעי ובאושוויץ.

סופו של הגטו:

החל מסתיו 1943 הוכרז הגטו כמחנה ריכוז, בשם KZ KAUEN ועבר לאחריות ה- SS .

ב-27 באוקטובר 1943, שולחו 2700 מתושבי הגטו למחנה עבודה באסטוניה. הילדים והזקנים ביניהם שולחו כנראה לאושוויץ. הנותרים ניסו להכין מקומות מסתור שכונו “מלינות” . ב-8 ביולי 1944, עם התקרב הצבא האדום לעיר, פונה הגטו. במהלך הפינוי ניסו רבים להסתתר, אך כמעט כולם התגלו. 2000 תושבים נשרפו או נורו בידי הגרמנים. המפונים נשלחו למחנות ריכוז בגרמניה, הגברים לדכאו, והנשים לשטוטהוף, שם נרצחו עוד 2500 מיהודי קובנה. ב-1 באוגוסט 1944 שוחררה קובנה בידי הצבא האדום. רק 500 יהודים נותרו בחיים.

העבודה היצירתית שלנו – מצגת על ד”ר אלחנן אלקס: