המדינה צילה

מגישה: אמור לובציק

כיתה: ה2

ההיסטוריה של צילה

ההיסטוריה של צ’ילה מגוללת את סיפור קורות האדם בחבל הארץ עליו משתרעת הרפובליקה של צ’ילה, בקצה הדרום-מערבי של יבשת אמריקה הדרומית, התחום בין הרי האנדים במזרח, האוקיינוס השקט במערב ובמדבר אטקמה בצפון. הגאוגרפיה הייחודית של צ’ילה מיקמה את אוכלוסייתה באזור פורה ועשיר במשאבים, הנמצא בבידוד יחסי משאר חלקי אמריקה הדרומית. בתנאים אלו שגשגו במקום חברות עצמאיות וייחודיות.

החברות ששגשגו באזור נכבשו בידי הספרדים עם התפשטות האימפריה הספרדית באמריקה במאה ה-16, אולם התנגדותם העזה של בני המפוצ’ה לכיבוש, עימות מתמשך שזכה לכינוי מלחמת האראוקו, החזיקה מעמד עד לסוףהמאה ה-19. החברה הקולוניאלית, שהתקיימה בצ’ילה במשך כ-250 שנה, הייתה ענייה באופן יחסי, ומבודדת, בשל המכשולים הטבעיים שהקיפו את העמק המרכזי של צ’ילה, אליו הייתה מוגבלת ההתיישבות הספרדית. עם פרוץ משבר המלוכה הספרדית בשנת 1808 עברה צ’ילה, בדומה לשאר אמריקה הספרדית, לשלטון עצמי ואף הכריזה על עצמאותה. לאחר תקופת כיבוש מחדש על ידי מלכות המשנה של פרו שיחרר צבא האנדים את צ’ילה, .ובשנת 1818הכריז ברנרדו או’היגינס על עצמאות צ’ילה

לאחר מספר שנים של שלטון אוטוריטטיבי של או’היגינס, סבלה צ’ילה מחוסר יציבות פוליטי, שהביא בשנת 1830 לעלייתו של שלטון שמרני. במחצית המאה ה-19 התחלף השלטון השמרני בשלטון ליברלי. במהלך השליש האחרון של המאה התפשטה צ’ילה לצפון – בעקבות מלחמת האוקיינוס השקט ולדרום – בעקבות תהליך הרגעת אראוקניה. מלחמת אזרחים הביאה לעלייתה של שיטה פוליטית שבה נתן הקונגרס את הטון ואשר בה הפכו מכרות המלחת במדבר אטקמה למנוע הכלכלי של המדינה.

תהליכי עיור ותיעוש הכניסו קבוצות נרחבות ועממיות לתהליך הפוליטי ו”הבעיה החברתית” בצ’ילה הפכה למרכזית. משברים פוליטיים חריפים ששיאם בהפיכה צבאית הביאו למעבר לשיטה פוליטית של דמוקרטיה נשיאותית בשנת1925. במחצית הראשונה של המאה ה-20 עברו בצ’ילה רפורמות רבות בתחומי הכלכלה, הבעלות על הקרקע ויחסי העבודה והמערכת הפוליטית השתכללה עם היווסדן של מפלגות חדשות ואיגודים מקצועיים. בסוף שנות ה-40התאחדו מפלגות השמאל ומשך כשני עשורים נבחרו נשיאים מהמפלגה הרדיקלית בזה אחר זה וכן חוותה צ’ילה תקופה של פופוליזם. אכזבה מהפופוליזם והתחזקות המלחמה הקרה הביאו למצב שבו שלושת הגושים העיקריים בפוליטיקה: הימין, השמאל ומפלגת הדמוקרטים הנוצרים זכו כל אחד כבשליש מציבור הבוחרים ופתחו את תקופת “שלושת השלישים” בפוליטיקה הצ’יליאנית. אחרי למעלה מעשור שבו שלטו הנוצרים הדמוקרטיים עלה בידם של הסוציאליסטים ובני בריתם המאוחדים באיחוד העממי להביא לבחירתו של הנשיא הסוציאליסטי סלבדור איינדה ב-1970.

נשיאותו של איינדה, הנשיא המרקסיסטי הראשון בעולם שנבחר בבחירות דמוקרטיות, הייתה רצופה משברים וקשיים שאותם הערימה האופוזיציה. רפורמות כלכליות והלאמות החלו להתבצע, בעוד שאחרות נבלמו בידי האופוזיציה בקונגרס, שהביאה למצב של חוסר משילות. איינדה פנה, בצורה שאינה מעוגנת בחוקה, לתמיכה עממית בצורה של משאל עם מחד, ולהכללתם של קציני צבא בכירים בשלטון, על מנת למנוע הפיכה צבאית, מאידך. דבקותו של איינדה בהליך הדמוקרטי הביאה לדחייתו את קריאות השמאל להתחמש לקראת המאבק הממשמש ובא, וכאשר התקומם הצבא, בתמיכת הימין ובסיוע ארצות הברית ב-11 בספטמבר 1973, נפלה ממשלתו של איינדה, והוא עצמו נפל חלל לדיקטטורה הצבאית.

בין השנים 1973 ו-1990 שלטה בצ’ילה חונטה צבאית בהנהגתו של אוגוסטו פינושה. שנות הדיקטטורה התאפיינו בדיכוי ובאלימות פוליטית במסגרתה נחטפו, עונו ונרצחו עשרות אלפי צ’יליאנים, ומאות אלפים נעצרו. מבחינה כלכלית, אימצה החונטה מודל כלכלי ליברלי שהביא, בשנים הראשונות, לצמיחה מרשימה שזכתה לכינוי הנס של צ’ילה. לאחר הצלחת השנים הראשונות נקלעה צ’ילה למספר סכסוכי גבול עם שכנותיה, ההצלחה הכלכלית נעצרה בעקבות שינויים עולמיים, והמשטר עמד תחת התקפות מתמידות על הפרת זכויות אדם מבית ומחוץ. בשנת 1988 נערך משאל עם להארכת שלטונם של פינושה והצבא, אולם מרבית הצ’יליאנים בחרו בפטריסיו איילווין ובחזרה לדמוקרטיה, ובמרץ 1990 החזיר הצבא את מוסדות השלטון לאזרחים.

הממשלות האזרחיות שלאחר שנות הדיקטטורה נאלצו להתמודד עם מורשתה. פטריסיו איילווין הקים בשנת 1990 את הוועדה הלאומית לאמת ולפיוס לחקר שנות הדיקטטורה. מאסרו של פינושה בלונדון בשנת 1998 עורר מחדש את שאלת האחריות להפרת זכויות האדם. לאחר מאבק משפטי ממושך שבו הוסרה חסינותו של פינושה, שהיה סנאטור לכל ימי חייו, ולאחר שהוכרז בלתי כשיר לעמוד לדין מפאת בריאותו, הוגש בסוף נובמבר 2006 כתב אישום ופינושה הושם במעצר בית. ימים ספורים לאחר מכן לקה בלבו, אושפז ומת.

מבחינה פוליטית, הצליחה קואליציית מפלגות המרכז והשמאל להשאיר בידיה את הנשיאות. את איילווין החליף בשנת 1994 אדוארדו פריי רואיס-טאגלה, דמוקרט נוצרי, שהוחלף בשנת 2000 בידי ריקארדו לאגוס הסוציאליסט. בשנת 2006 נבחרה לנשיאות מישל בצ’לט, סוציאליסטית אף היא. משברים שונים, החל ממתיחות ביחסי החוץ, עבור במחאות סטודנטים ובפרשיות שחיתות, וכלה באסונות טבע פקדו את הממשלים השונים, שיכלו להם. הסכמים כלכליים עם ארצות הברית, מדינות אירופה והמזרח הרחוק סייעו לצמיחה כלכלית ולפיתוח תשתיות, לצד העמקת אי השוויון והתגברות האבטלה בחברה הצ’יליאנית.

הפוליטיקה

החוקה הנוכחית התקבלה ב-1980 בזמן הממשל הצבאי בהנהגת אוגוסטו פינושה. החוקה הגבירה את כוחו של הנשיא ומיסדה את השתתפותם של מפקדי הצבא בשלטון. לאחר תבוסת פינושה במשאל העם של 1988 בוצעו שינויים בחוקה שהקטינו את כוחו של הנשיא ואת ההשפעה של הצבא. דיונים לגבי רפורמות נוספות ממשיכים להיערך, אך נכון ל-2003 הם בעדיפות נמוכה.

הרשות המבצעת – בראשה עומד נשיא הרפובליקה, והוא גם ממנה את השרים. הנשיא נבחר לתקופה של 4 שנים ואינו יכול להיבחר מיד לאחר סיום תקופת כהונה. ב-11 במרץ 2006 נבחרה לתפקיד מישל בצ’לט, מהמפלגה הסוציאליסטית, והיא האישה הראשונה בתפקיד. היא החליפה בתפקיד את ריקארדו לאגוס.

הרשות השופטת – בית המשפט העליון הוא המוסד הראשי. לנושאים הקשורים בחוקה קיים בית דין חוקתי, שלו שמורה הזכות לווטו על חוקים שבית הדין רואה כמנוגדים לחוקה.

הרשות המחוקקת – כוללת שני בתים.

• בסנאט 38 חברים הנבחרים בבחירות כלליות ותשעה הנבחרים על ידי מוסדות שונים כגון מועצת הביטחון הלאומי, המערכת המשפטית, נשיא הרפובליקה והנשיאים לשעבר של הרפובליקה. הסנטורים נבחרים לתקופה של שמונה שנים בשיטה שנותנת העדפה לשתי המפלגות הגדולות.

• בבית הנבחרים משרתים 120 חברים, כולם נבחרים בבחירות כלליות אחת לארבע שנים.

חוקים חדשים חייבים לעבור אישור של שני הבתים של הרשות המחוקקת ולקבל אישור סופי על ידי נשיא הרפובליקה (שלו זכות ווטו מוגבלת). הן הבתים והן הנשיא יכולים להציע חוקים חדשים, אך קיימים נושאים שרק הנשיא יכול להתחיל חקיקה בהם. למרות כמה מקרים ידועים של שחיתות בצ’ילה, פקידי הממשל בדרך כלל אינם עושים שימוש לרעה בסמכויותיהם.

חלוקה מנהלית

עד לשנת 1786 הייתה צ’ילה, למעשה, מחוז מנהלי אחד במעמד של קפיטניה חנרל במסגרת המנהל הקולוניאלי הספרדי שבאמריקות. במסגרת הרפורמות הבורבוניות, כבשאר האמריקות, חולקה צ’ילה לשתי אינטנדנסיות(Intendencias): זו של סנטיאגו וזו של קונספסיון. עם התכנסות הקונגרס הלאומי הראשון בשנת 1811 חולקה הפרובינציה הצפונית של סנטיאגו לשתיים: קוקימבו וסנטיאגו. לאחר השגת העצמאות הסופית בשנת 1818 נמשך תהליך חלוקת המדינה לפרובינציות, תהליך שהתגבר עם התקדמות כיבוש הספר דרומה מחד, וכיבוש הטריטוריות הבוליביאניות והפרואניות בצפון מאידך.

כיום מחולקת צ’ילה ל-15 מחוזות (Region, רחיון), כשבראשם מושל (intendente). כל מחוז מחולק לפרובינציות כשבראשן מושל הפרובינציה (Gobernador provincial). לבסוף, כל פרובינציה מחולקת לקומונות (Comunas) שבראשן ראש עיר. מושלי המחוזות והפרובינציות ממונים על ידי הנשיא, ראשי עיר נבחרים על ידי הציבור. כל מחוז מסומן בספרות רומיות. המספרים מוקצים מצפון לדרום. בדרך כלל משתמשים רק בספרה הרומית ולא בשם המחוז. יוצא דופן הוא המחוז שבו נמצאת סנטיאגו, שקיבל את הכינוי “RM”

(קיצור של “Region Metropolitana” – האזור המטרופוליני).

נוסף על מחוזות אלו צ’ילה שולטת גם על אי הפסחא והאי סאלס אי גומס (Isla Salas y Gómez) וארכיפלג חואן פרננדס הכולל בתוכו את אי רובינזון קרוזו. צ’ילה טוענת לריבונות גם על חלק מאנטארקטיקה.